ישנה ארומה מסוימת של צביעות שנלווית לדבריהם של נבחרי הציבור וראשי המדינה כשהם מסתייגים בנחרצות רבה מתופעות של הדרת נשים.

נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושורה ארוכה נוספת של פוליטיקאים, וכמובן גם של חברי הכנסת מן המפלגות החרדיות. כ-ו-ל-ם מגנים ומדברים נגד התופעות של תקיפת נשים שזכו לאחרונה לשם העכשווי "הדרת נשים".

ולמה צביעות? משום שאי אפשר לנתק את תופעת "הדרת הנשים" מרצף ארוך ומתמשך של אפלייה נגד נשים שנעשית גם במרחב הציבורי החילוני וגם בזה הדתי.

בכנסת ישראל יושבות היום כמה מפלגות ש"הדרת נשים" היא מרכיב אינטגרלי מתפיסת העולם שלהם, למרות הגינויים וההסתייגויות שהשמיעו ראשיהן בתקופה האחרונה. ועוד כמה מפלגות שאותה הדרת נשים היא פרקטיקה שצמחה מתוך המנגנון הפוליטי של אותן מפלגות.

בכנסת ישראל של המדינה הדמוקרטית ובכל ממשלות ישראל של השנים האחרונות מכהנים נציגי מפלגות הכפופים לא לציבור הבוחרים שלהם אלא לרבנים, והרבנים האלה הם גברים. רק גברים. במפלגות האלה לא ממונות נשים להיות שליחות הציבור הזה בכנסת וגם לא בממשלה. אם זו אינה הדרת נשים, מהי הדרת נשים?

ונבחרנו, אלה החילונים שזועקים עכשיו, יושבים עם אותן מפלגות בממשלות מאז קום המדינה, ולא רק יושבים איתם אלא מחזרים אחריהם ומוכנים להיענות לכל תביעותיהן משום שהם תמיד לשון המאזניים.

נשיא המדינה שמעון פרס הספיק לעלות לרגל אין-ספור פעמים לבתיהם של גדולי התורה, חכמי התורה, והרבנים. הוא לא פגש שם אף אישה, ומעולם לא הביע הסתייגות מהעניין הזה. שמעון פרס בא לתת כבוד לראשי העדה החרדית לסוגיה ולא דיבר שם על הדרת הנשים.

המדינה מאפשרת פרקטיקה של הדרת נשים

הממסד הדתי, שפועל בחסות ובמימון המדינה – הרבנויות הראשיות, בתי הדין הרבניים – כל אלה בסמכות וברשות מדירים נשים באופן קבוע בשם כולנו. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, וראשי ממשלה קודמים לו, עצמו עיניים, ובכך עודדו בעצם את אותה הדרת נשים שנגדה הם זועקים עתה חמס.

זהו בדיוק אותו רצף של התנהגות. אי אפשר להפריד את היריקה על נעמה הקטנה מבית שמש מהמימסד הדתי-חרדי שהמדינה מממנת בסכומים גדלים והולכים, אי אפשר להפריד את קווי המהדרין מהעובדה שפורומים גדלים והולכים של המימסד הדתי והאזרחי הם על טהרת הגברים.

אי אפשר לנתק את העובדה שראשי המדינה – בזה אחר זה – עולים לרגל לרבנים ומנשקים את ידיהם מהאיסור על שמיעת שירת נשים. אי אפשר לנתק את העובדה שצה"ל עצמו מחבק את המימסד הדתי ופותח לו דלת רחבה יותר ויותר, שהמדינה והצבא מעודדים חרדים להתגייס לצבא, ואחר כך להתפלא על התרבות שבאה ביחד איתם.

אי אפשר להתפלא על פרקטיקה של הדרת נשים, כשהמדינה מממנת ומאפשרת זרם חינוכי שבו לא לומדים את לימודי הליבה המפורסמים, והכול כדי שהמפלגות האלה ימשיכו לשבת בקואליציה.

אי אפשר לצעוק נגד הדרת נשים, ובאותה נשימה לשבת בקבינט שבו מתקבלות ההחלטות וההכרעות החשובות ביותר לכולנו – והוא על טהרת הגברים. שמונה במספר. אי אפשר לצעוק על הדרת נשים מתוך ממשלה שאת מספר החברות בה אפשר למנות על כף יד אחת. אי אפשר להתנגד בתוקף להדרת נשים במדינה שבה נשים מרוויחות 25% פחות מגברים. זה הכול על אותו רצף. זה לא רק "הם" החרדים שמדירים נשים, זה גם אנחנו, החילונים.

בצעקות של נבחרי הציבור שלנו יש גם צביעות וגם סכנה

והסכנה היא שתתפתח פה אנטישמיות נגד החרדים. קל מאוד לנו, החילונים, לדבר על תופעות שמתרחשות שם, אצל ה"אחרים" שהם לא אנחנו ובאותה נשימה לתקוף ציבור שלם, להסית נגדו, להתבדל ממנו ולשנוא אותו. זה מסוכן וזה לא יביא לנו את הישועה.

אנחנו צריכים לחשוב איזו חברה אנחנו רוצים להיות. מסירת תחומים גדולים וחשובים מחיינו לידי הממסד הדתי המדיר והמפלה – היא אחד ממוקדי הבעיה. היא מאפשרת לתופעות האלה לצמוח בסמכות וברשות, היא גורמת לנו, החילונים, לתעב את המימסד הזה ולחפש לעצמנו דרכים חלופיות, שהמדינה אינה מעניקה לנו. כי הקו האדום לא נחצה עכשיו, הקו האדום כבר מזמן מאחורינו.

ולכן תופעת "הדרת הנשים" לא מתרחשת רק ברחוב החרדי ואם לא נעניק טיפול שורש לשאלת הקשר בין הדת והמדינה, נשטף כולנו בתופעות חשוכות ומפלות לא רק נשים, אלא גם עולים, ערבים, זרים.