אישה חווה הטרדה מינית במקום עבודתה, על ידי הממונה הישיר שלה. על פי סקר רשמי של משרד התמ"ת, זה קורה בערך ל-20% מהנשים במדינת ישראל. על פי הידע שהצטבר בארגוני הנשים, המספרים גדולים בהרבה, ובכל מקרה, כמעט כל אישה, ברגע של כנות עם עצמה, תוכל לספור יותר ממקרה אחד של הטרדה מינית, או מגדרית, שחוותה במקום עבודתה. 

 

עוד ב-Onlife:

 

בפרשת אשל דבר ההטרדה נודע לעובדים אחרים בלשכה, שדיווחו על כך לגורם משפטי שעימו הם עובדים. זה לא חריג. החוק למניעת הטרדה מינית, שנחקק בשנת 1998, קובע מפורשות כי אם נודע למעביד על הטרדה המתרחשת במקום העבודה, עליו לפעול בנושא גם אם העובדת עצמה לא התלוננה. בשירות המדינה המצב חד משמעי עוד יותר, והממונה מחויב להעביר את התלונה לטיפול ולבדיקת אגף המשמעת בנציבות שירות המדינה, ללא כל שיקול דעת של המתלוננת או הממונה.

 

מוטרדת ומודרת

לאחר הגשת התלונה, הרוחות סוערות במקום העבודה שבו עובדים המוטרדת והמטריד. למרות חובת סודיות, כולם מדברים על הפרשה, מוסיפים ומורידים פרטים, והסיפור הופך לנחלת הכלל. כל אחד בוחר צד, וכל עובד שעיניו בראשו יעדיף לבחור בצד של המטריד, הבכיר יותר והחזק ביותר, ולא בצד של המוטרדת. אם במקרה מתבררת "פרשה" בה בוחרים הבכירים המדווחים לרשויות בצד של המוטרדת, הדבר, יסבירו לנו, אינו נובע מתמיכה בה או ברצון לחסל התנהגויות בלתי ראויות ובלתי מוסריות, אלא מרצון לחסל את המטריד (פוליטית ומקצועית כמובן).

 

והמוטרדת? היא כבר מתחילה להיות מודרת משיחות המסדרון, ובהמשך אף תהיה מודרת מישיבות עבודה ומיילים חשובים. לאט לאט יפסיקו להזמין אותה לארוחת צהרים, לא יציעו לה לצאת להפסקת קפה ואולי גם לא יגידו לה בוקר טוב. החוק קורא לתופעה מכוערת זו בשם: "התנכלות", והעונש הפלילי על התנכלות שכזו הוא שלוש שנות מאסר, יותר מעונש המאסר הקבוע למי שמטריד מינית את העובדת.

 

מוטרדות רבות הפונות לקוי סיוע ותמיכה המופעלים אומרות בצורה כזו או אחרת: "את ההטרדה עוד יכולתי לסבול, אבל את העובדה שאחרי שדיווחתי אף אחד לא מדבר איתי יותר, אני פשוט לא יכולה לשאת עוד". תחושות הבדידות והתסכול שחוות אותן נשים בתקופה לאחר שההטרדה מתפרסמת ברבים – בין אם בקרב עובדי מקום העבודה ועל אחת כמה וכמה בתקשורת – היא מבחינתן הקש ששובר את גב הגמל והופך את העבודה באותו מקום – לבלתי נסבלת.

 

נשים רבות המדווחות על הטרדה מינית במקום העבודה מוצאות עצמן מודרות, גם רשמית, ממקום העבודה זמן קצר לאחר הדיווח. לפעמים זה נעשה בצורה רשמית ואסורה, לפעמים זה נעשה כביכול לטובת העובדת, כי את המטריד הבכיר פשוט אי אפשר להזיז מתפקידו, הוא תמיד חשוב למערכת יותר מהאישה. לפעמים, הוא חשוב במיוחד לבוס הגדול. וכך, נשים רבות שדיווחו על הטרדה מינית נאלצות להתמודד, בנוסף לכל, עם חשש ממשי למשרתן ולעתידן המקצועי, ורואות כיצד כל מה שעבדו כל כך קשה להשיגו – חומק להן מבין האצבעות. גם אם יתברר בסופו של דבר כי אכן הייתה הטרדה, הן, את המחיר תשלמנה.

 

הקלות הבלתי נסבלת של השררה

עד כאן לעניין ההדרה. מדוע אם כן פרשת אשל כמשל? כי אפשר להתלונן על אשל ועל אישיותו הבעייתית. אפשר גם לדבר על המינוי שלו - המעורר סימני שאלה. אפשר גם לראות בכל המקרה הזה משל לעוצמתה המתעתעת של השררה. זו המתורגמת לא אחת לאלימות והשפלה, להנחה השגויה כי הכל מותר והרשות נתונה.

 

סיפור נתן אשל הוא המשל והנמשל הוא אנחנו כחברה, החוזרת בכל פעם מחדש להרגליה הנושנים.  הנטייה לחפש את אשמתה של המוטרדת. הנטייה של "מקורבים" להסביר לנו שמדובר באדם ראוי שמעד. שמדובר במקרה אחד בלבד. שאין דומה בין מקרה זה למקרים אחרים בהם בכירים הטרידו עובדות במשרד ראש הממשלה. אולי באמת יש שינוי מהותי בעצם העובדה שבכירים בלשכת ראש הממשלה הבינו כי חובה עליהם לדווח. כי כך אומר החוק וכך אומר התקש"יר. יתכן והם מבינים את חומרת הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בשררה.

 

ועדיין - החרדה מפני פיטורין על ידי המטריד, עומדת בעינה. הפחד של נפגעת עבירה מפני חשיפתה לעין הציבור, עומדת בינה, והנטייה לחבק מיד את המטריד לכאורה, הרבה לפני שמחבקים את המתלוננת, מלמדת אותנו שככל הנראה יש לנו עוד הרבה מה ללמוד.