עוד מעט אני אהיה בת 40.

 

לא בעוד כמה שנים, לא בעוד כמה חודשים, ממש אוטוטו. וזה גיל ממש טוב,תאמינו לי.

 

אבל  לפני שנפל עליי גיל 40, נפלה עליי פצצה במשקל של  39 טון, טון אחד לכל שנה. וכשאני אומרת "נפלה", אני מתכוונת לכך במובן הכי מילולי של המילה, גם המספר הזה שמהלך עליי אימים וגם דלת הארון, הרגשתי שאני עומדת בפתחו של אסון.

 

עוד ב- Onlife

בעלי הוא בן 39. אנחנו ביחד כבר 22 שנה. כלומר, גם האהבה שלנו היא בת 22. הזמן רץ. מדי שנה בעלי הופך להיות יפה יותר. כל קמט, כל שערת שיבה, כל ניסיון החיים שלנו רק הולכים ומשביחים אותו. כל חולצה חדשה מתאימה לגופו, הג'ינס יושב עליו מושלם. וזה ברור לא רק לי.  נשים צעירות, יפות, המתלבשות בצורה הכי אופנתית שמות לב אליו.

 

ומה איתי? בסתיו הזה הרגשתי כאילו אני נודדת בשולי הספרה הזאת. בת 39, נודדת בחצאית הצבעונית הנצחית שלי, ובכל התכשיטים אשר צברתי במשך השנים של תשוקתי הבלתי נלאית לשיק הבוהמי.

 

מנסה להיאחז בספרה 9 בשארית כוחותיי, בעפרונות,בצבעים ובמחרוזות שקניתי בשווקים של יפו העתיקה ואצל סוחרי ונציה. (נו באמת! האם אלו הדברים שבהם אפשר להיאחז בהם בחיים?!)

 

מרוב שכבות הסוודרים והחצאיות שלבשתי, הפכתי להיות בלתי נראית. אני לא רוצה להשתנות. מתחתיי פעור תהום גילאים ענק בעומק של 40 אקווטורים, שמושך אותי למטה בעוצמה של 40 כוחות סוס, וברור לי שנופלים לתוכו - לא  במשך 40 שנות אור, כפי שהיה נראה, אלא במשך כמה שניות בלבד. ומי שיפול - ייעלם לנצח נצחים.

 

אני יודעת, הפסיכולוגים קוראים לזה משבר גיל המעבר.

 

אוקטובר, נובמבר, דצמבר. סוודרים ענקיים מצמר וחצאיות בממדים של אוהלים, נעליים צבאיות ומכנסי ג'ינס מסורבלים, חצאיות מיני, מכנסיים קצרים מיקרו, שמלות מאקרו ועקבים: לא, ולא, ולא.

 

ואז חשבתי לעצמי: לכל הרוחות, אני חיה, בלונדון. לא, ליתר דיוק חשבתי כך": את חיה בלונדון! תפתחי ת'עיניים. זו בירת האופנה. ואני אומרת לך - אכן היא כן! תצאי לרחובות, לבתי קפה, למוזיאונים - וציירי. ציירי את הנשים. וכיצד צריך. כיצד צריך להתלבש".

 

רחוב אוקספורד בלונדון. רחוב הקניות הכי מפורסם

shutterstock

 

"הדבר הכי טוב שקרה לי"

אני מאמינה כי המשבר הזה הוא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי. הרווחתי. תחושת הסכנה השביחה את מחברת הציור שלי, ואת הגרדרובה שלי.

 

תמיד האמנתי באופנה. התחלתי לבחן כיצד הנשים בלונדון מתלבשות. כלומר, תמיד התבוננתי, אך הפעם ניסיתי גם לצייר את אותן הנשים אשר אהבתי את צורת הלבוש שלהן. בסופו של דבר, יצרתי אוסף קטן של סקיצות של נשים מכל קבוצות הגיל שנראות האלגנטיות.חשבתי לעצמי: בדיוק כך הייתי רוצה להראות.

 

החולצה הלבנה

תמיד חשבתי שמקומה של החולצה הלבנה הוא אך ורק בארון הבגדים של אשת עסקים - לא סבלנית במיוחד, שאף פעם אינה זמינה, ומסתובבת לה בין הגברים העסוקים עם חיוך מתוח על הפרצוף. שטויות! החולצה הלבנה, היא הדבר הראשון שאנחנו חייבות לקנות. אפילו בGAP-.

 

 

מכנסי קרגו

אלו מכנסיים בסגנון "צבאי". 20 שנה לפחות לא לבשתי אותם מתוך המחשבה שזה לא נשי. לא ולא!  בלונדון נשים בכל הגילאים לובשות אותם. וכמה שזה מחמיא להן!

 

 

חולצת המלחים

בסגנון של קוקו שאנל!  הדבר האידיאלי שדחיתי עד עכשיו בגין הספורטיביות והיעדר הרומנטיות. איך יכולתי? טיפשה. חטא נוסף בלבי: במשך 15 שנה פחדתי מהדפסים מכל מיני סוגים - לאורך, לרוחב... כל מיני.

 

התאהבתי בחולצת המלחים בכל הצורות והגדלים. אפשר לקשור אותן  עם חגורות, ללבוש עם חצאיות אלגנטיות, לשים מתחת לז'קט וחולצה לבנה מושלמת. וכמובן, תמיד טוב - עם ג'ינס.

 

 

מעיל הגשם (טרנץ')

בשנה שעברה אמא שלי רצתה להביא לי מעיל טרנץ' במתנה. טרנץ' שחור מ"מקס אנד ספנסר". לא, אמא, מה קרה לך?מה אני, פקידה בבנק? למה ציירת שכמוני זקוקה לטרנץ' בארון בגדים שלה?

 

האמת היא שברור שאני צריכה! הוא כל כך מתאים לחורף הישראלי הלא כל-כך קר, אך גשום ולח. בלונדון בחורף +11. ובטרנצ'ים נשים ניראות כל כך מושלמות, מחויטות, מסתוריות

.

אמא, תקני לי טרנץ', בבקשה !

 

 

לדעתי, הסוד  של האלגנטיות האירופית הוא בשילוב של חולצה לבנה עם חולצת המלחים והטרנץ'. נו טוב, אחד הסודות. אבל חס וחלילה ללבוש טרנץ' עם מכנסי קרגו. אך ורק אם את... ארנולד שוורצנגר.

 

ג'ינס - כן. תמיד. ועם הכל. נכון?

 

 

 

של מי האופנה?

אכן כן, הבעלים שלנו עוד למשך זמן מה לא יצטרכו להיראות צעירים יותר. הם יפים בגילאי 35-40-50 שלהם. לנו, לעומת זאת, אין ברירה. כמובן, את עניין הגיל צריך לקחת בקלות,אבל אסור לזלזל בעובדה שהאופנה תמיד שייכת לצעירים.

 

אני חושבת שחייבים להישאר קרוב אליהם. ולהעתיק מהם. בצורה מושכלת, כמובן כי .עד לא מזמן האמנתי שכל מה שהתאים לי בגיל 30, עדיין מתאים לי גם עכשיו. אבל השתניתי, וגם האופנה השתנתה.

 

גבירותיי, חשוב להשקיע כדי להתעדכן ולהתחדשאפשר, למשל, לקפוץ לחנות בה הבן שלי מתלבש. ולצאת משם עם סנדלים לקיץ. או עם תיק שעליו כתוב אדידס. הידעתן? זה שוב באופנה!

 

עם כל זה, צריך להישאר מה שאת - אישה בת 40, גם אם את לובשת את הסוודר של בנך.

 

כמה אדום צריך להיות הליפסטיק שלך?

עוד דבר חשוב - ליפסטיק אדום. מישהו פעם הכניס לי לראש (או שאני עצמי הכנסתי?) שזה פריט הערב. מה פתאום! סבתא שלי ז"ל, כל חייה הייתה יום יום שמה לה שפתון אדום בוהק.

 

ואני הייתי ילדה קטנטנה תוצרת ברית המועצות וחשבתי לעצמי: נו באמת, מה היא שם מציירת לעצמה? שמה לה אדום לאסיפת ההורים בשנות ה-80 בלטביה הסובייטית באור יום? מי הלך עם אודם אדום לשוק הירקות בפתח תקווה בשנות ה- 90? סבתא שלי. ולרופא? אני לוקחת אותה לרופא כי היא לא למדה עברית.. סבתאל'ה, את עושה לי בושות!

 

והיום סבתא איננה כבר, ואני סןף סוף מספיק בוגרת כדי לרכוש לנקום (L'absolu rouge  47).

 

אני ואמי, לפני הליפסטיק ואחרי הליפסטיק

 

כמה תכשיטים זה יותר מדי?

במהלך השנים צברתי כמות מטורפת של תכשיטים. הרבה פעמים נהגתי לשים את כולם בבת אחת. אבל בלונדון הנערות הצעירות שמות רק משהו אחד. או שרשרת עם אבן, או עגילים, או צמיד.

 

עכשיו באופנה  יש צמידים עם כל מיני תליונים. יש לי אחד כזה. מחוברים לצמיד כוס קטנה, שנראית כמו אמיתית, כפית קטנה, כד, שעון, דולפין וכל מני דברים אחרים. אני נורא אוהבת את זה, כי זה מאוד נשי - תכשיטים קצת ילדותיים שכאלה.

 

זאת אני. משמאל - גרוטאות מתכת ופלומה. ומימין – לאחר שסוף-סוף קיבלתי שכל.

 

ואיך אפשר לשכוח את הסיכות

שכחתי לגמרי את הסיכות. ואמא שלי עדיין זוכרת אותן. נדמה לי שהאופנה לסיכות חוזרת. לשים פרפר על הצוארון של ז'קט עור. האם זה לא מבריק?

 

זה כלל, אישה אירופאית בגיל מסוים.... אף פעם לא תצא החוצה עם המחשוף עד הפופיק. היא פשוט תחבר את הסיכת הלטאה הזוהרת במקום שבו הגברים אמורים להביט. אותה האישה שמה גולף שחור ומאפשרת ללטאה לרוץ לקצה השד.

 

אהבה וסוודר הקשמיר

זהו זה.

אני ובעלי, שנינו נהיה השנה בני 40.  אתם יכולים בהחלט לומר לי שסוד האהבה לא מסתתר בחדר ההלבשה שלנו. ואני אגיד לכם: גם שם! סוודר קשמיר טוב עוד לא הזיק לאף אהבה, במיוחד אם גיל האהבה הוא עשרות שנים, והסוודר הוא חדש לגמרי.

.

.