צילמתי אישה.

והיא בכתה ואני בכיתי.

ומעיניה זלגו דמעותיי ומעיניי זלגו דמעותיה.

 

אני מחייגת את המספר של שרה וממתינה בדריכות.

צליל חיוג. שקט. ועוד אחד. שקט. ואז אחד נוסף.

"שלום" היא עונה מעברו השני של הקו.

אני נושמת עמוק. המילים משתחררות מעצמן,

"תראי, אנחנו לא מכירות אבל אני חייבת לצלם אותך."

...

בוקר, כמו הרבה בקרים בשנתיים פלוס האחרונות. הווייז שואל לאן היום. אני מזינה את כתובת ביתה ומתרגשת לקראת הרפתקה חדשה.

אני כל כך אוהבת את המסע הזה שלי שבו אני מכירה מקומות שמעולם לא ידעתי על קיומם ופוגשת נשים זרות שהופכות בן רגע לחברות נפש. שמארחות אותי בבתיהן - את זוג עיניי, את המצלמה שלי, ואת שתי העדשות שנחות להן יחד בתיק הצילום הקטן. זה שנישא עמי בחדווה לאורכה ולרוחבה של הארץ בעודי גומעת קילומטרים על קילומטרים של כבישים, שבילים, רחובות, סמטאות. בין בניינים גבוהים מכוסי חלונות זכוכית במערב למטעי זיתים במזרח. בין אלות המסטיק בצפון לשכונות רכבת בדרום. אינסוף פינות שהפכו לבית, אינסוף נשים שממלאות את הבית באור, ולפעמים גם בחושך. בתקווה ולפעמים גם בייאוש. בחלומות ולפעמים גם באכזבות. ביחד וגם בלבד. בחיים, על כל צדדיהם ומרחביהם.

 

 

...

הרגעים הראשונים של הפגישה הם תמיד מעניינים. בדרך כלל שתינו קצת נבוכות. יש ציפייה באוויר, התרגשות לקראת מה שהמפגש עוד יזמן לנו. לה ולי.

"אז מה אנחנו עושות עכשיו?" היא שואלת.

"בואי נשב קצת יחד, נראה לאן נזרום." אני עונה.

משם מתגלגלת לה שיחה ואני אט אט מגלה פרט ועוד פרט על חייה. טפטופי סיפורים של חיים שלמים שמתקבצים יחד לפורטרט חד פעמי של האישה שיושבת מולי. ועוד לא צילמתי אף תמונה.

אני אוהבת לגלות את תווי פניה שמשתנים בהתאם למילים שנאמרות אל חלל החדר. החלל השקט שבינינו שמכיל כל הברה, כל הרהור, כל זיכרון. אני אוהבת לראות את השרירים המתוחים נרפים אט אט, מתעדנים, את זוויות העיניים, הגבות, הלחיים והפה זזות לפי קצב ותוכן השיחה שלנו. אני יודעת שכשתגיע העת לצלם אני אשאף לתעד בדיוק את הזוויות האלה, את ההבעות הללו שראיתי בפניה. אותה כפי שהיא באמת.

לאורך מסע הצילום הזה שיצרתי לי בשנתיים האחרונות גיליתי שהרבה נשים חשות כמוני כלפי המצלמה. הן לרוב המתעדות, אלה שמביטות דרך העינית, מהמקום הבטוח. כאשר עדשת המצלמה מופנית אליהן הן לפתע חשות "לא עצמן", לא בנוח בתוך גופן. מבט על בבואתן בתצלומים לרוב מתלווה בתחושת אי נחת, תסכול, אפילו רתיעה. שוב ושוב הן מספרות לי חוויות ורשמים שאני כל כך מכירה ומזדהה מתוך ניסיוני, הדל והמועט, מול המצלמה.

 

אני רוצה להוכיח, לכל אותן נשים ששונאות להצטלם ושאני נמנית עמן, שחוויית הצילום, העמידה מול המצלמה, יכולה להיחוות גם באופן אחר. שאפשר להשתחרר, שאפשר להירגע, שאפשר להעביר את השליטה ממני אל האדם שמולי, שאפשר להביט היישר לעומקו של תריס הצמצם העגול שנסגר ונפתח בצליל הזה המיוחד.

לא פעם אני מתנצלת – "תראי, זה אולי נשמע קצת כמו מכונת ירייה, אני יודעת, אבל כל קליק כזה הוא בעצם קולן של עיניים נפקחות, שלך ושלי." לא מזמן אמרה לי מצולמת שהיא מדמיינת שכל לחיצה על כפתור המצלמה היא כמו תקתוק על מכונת כתיבה, שדרך עשרות ולעיתים מאות הקליקים נכתב סיפור חייה בתמונות.

לאחר אינספור תמונות יש איזו הרגשה שאולי הצלחתי לתפוס את ההוויה החמקמקה הזו, את הדמות העגולה, הרב ממדית של האישה שניצבת מולי ומאפשרת לי להביט בה ללא פילטרים, מאפשרת לעצמה להיות נוכחת, לעמוד במרכז הפריים, להשיל מסיכות ולהיראות על שלל תכונותיה, חלומותיה, אהבותיה, וגם פחדיה, תסכוליה, כאביה.

ואחרי כמעט שלוש שעות של יחד אני מרגישה שאנחנו כבר מחוברות, שנוצר קשר עמוק בין עיניה לעיניי. שחלומותיה-חלומותיי, שאהבותיה-אהבותיי, שפחדיה-פחדיי, שכאביה כאביי. ואני מקווה שכאשר היא תביט בתצלומים, כשתראה את דמותה, היא תצליח לעשות זאת ברוך, בחמלה ובקבלה, שתביט בעצמה במבט מיטיב, כמו אם שמביטה בבתה. שרואה בה עולמות של טוב ועומק.

וכעת אני נזכרת ברגע ההוא מול שרה. אחרי ששתינו קפה, ושוחחנו וטיילנו סביב ביתה והבטנו זו בזו כמו אם שמביטה בבתה. ברגע ההוא שמעיניה זלגו דמעותיי ומעיניי זלגו דמעותיה.

 

איילת לנדאו – מטפלת באמנות ומקיימת מפגשי צילום פורטרט רגשי. הוציאה לאחרונה ספר צילומים "חשופה" אשר מציג שבעים נשים אותן פגשה וצילמה במשך שנתיים בכל רחבי הארץ. את הספר ניתן לרכוש בחנויות הספר ובאתר: www.exposed.co.il, בו גם ניתן להזמין מפגש צילום.