בזמן שאתן קוראות את הכתבה הזאת, אלפי נשים נמצאות בתהליך של לידה -  כורעות, שוכבות או מנותחות. עבור חלקן זאת תהיה חוויה חיובית, מעצימה ומחזקת. אבל עבור אחרות לידה יכולה להיות האירוע שיסיים את חייהן. אני רוצה להתמקד בחוויות של הנשים היולדות שנמצאות בין שתי הקצוות האלו, נשים שילדו והלידה השאירה בהן חותם, השאירה בהן צלקת נפשית ואולי גם פיזית שמערערת את התפיסות שלנו על אמהות, על רפואה ועל מי נמצא במרכז הלידה. ביום שבת שודרה בערוץ הראשון הכתבה הראשונה שמנסה לחשוף את היחס ליולדות בחדרי הלידה בישראל, ואת מה שמכונה כיום "אלימות מיילדותית".

המשפטים הכי נוראים שנאמרו לנשים

במהלך הלידה

יותר ויותר נשים לאחר הלידה לא מוכנות יותר לשתוק על היחס המזלזל שהן קיבלו מצוות הרופאים והמיילדות. עמותת "נשים קוראות ללדת", שלקחה על עצמה לטפל בנושא, אספה כמה משפטים שנאמרו בזמן לידות, חיובים ושליליים, על מנת להראות איך משפט אחד יכול לבנות או להרוס

לכתבה המלאה

כ20% מהלידות בארץ מסתיימות בהתערבות משמעותית. על פי משרד הבריאות הן נחשבות לידות תקינות אבל המחיר שלהן נראה בגוף של הנשים. ניתוח קיסרי, ואקום, מלקחיים וחתך חיץ. באשר למחיר הנפשי של הלידה, מדובר פה על אחוזים משמעותיים מהנשים היולדות, 25% מהנשים יחוו תסמינים של חרדה, דיכאון ופוסט טראומה.

למרות המספרים הגדולים האלו, עושה רושם שנושא הלידה כרגע לא נמצא בחזית של אף מאבק פמיניסטי או מאבק לזכויות אדם, וזה למרות שרוב הנשים יחוו את החוויה הזו בשלב כלשהו בחייהן וחלקן יישאו את החוויה בנפשן ובגופן כטראומטית.

לפני שנתיים ילדתי בעצמי. אני תופסת את עצמי כאישה מודעת ומתעניינת וכאקטביסטית, ולמרות זאת לא הכרתי את עולם הלידה. ראיתי את הלידה כמשהו שעוברות, מתכוננות אליו או שלא, עושות קורס וקוראות, אם רוצות. ידעתי שיש לידות קשות ויש לידות קלות, אבל הרבה יותר מנושא הלידה העסיק אותי נושא האמהות והיום שאחרי. ביום שנכנסתי לבית החולים השתנתה זווית הראייה שלי. אני, שלא הייתי מאושפזת מימיי, הגעתי לבית החולים לא כחולה, אלא כאישה בלידה. כמו שאחת הנשים האמיצות בכתבה אמרה, הגעתי בריאה ויצאתי חולה. לא שמעו ולא ראו אותי, לא התייחסו לתלונות ולכאבים הקשים שהייתי בהם כתוצאה מרשלנות של רופא לא מנוסה. עד כדי כך שהייתי צריכה לעבור ניתוח חירום שעות ספורות לאחר הלידה. חודשים אחרי הלידה, כשלא הצלחתי לישון, כשהזיכרונות הכואבים והאיומים, של התנהגות הצוות אפילו יותר מהכאבים הפיזיים, חזרו שוב ושוב ושוב כל יום, הלכתי לקבל עזרה ואובחנתי כסובלת מפוסט טראומה אחרי לידה.

עברתי לידה טראומטית ואחרי מספר חודשים כשהתחלתי לצאת מהבית, הבנתי שמה שקרה לי הוא לא בסדר וחשוב מזה עבורי, הבנתי שאני לא לבד. גם כאן, כמו בהרבה מאבקים פמיניסטיים, את לא לבד הוא משפט שיש לו את הכוח לשנות מציאות. לא מדובר בחוויה בודדת ולא נעימה, אלא מדובר במשהו שיטתי. כשהתחלתי לחקור את הנושא הגעתי לעמותת נשים קוראות ללדת והתחלתי לפעול במסגרתה. הבנתי כמה נשים עוברות טראומה בלידה ושיש משהו לא בסדר בבסיס התהליך הרפואי.

מה שעזר לי להבין חלק גדול מהחוויות בחדר הלידה הוא המושג "אלימות מיילדותית". אלימות מיילדותית היא אלימות שהיא לרוב שקופה, שגרתית ומעוגנת בנהלים ובהצדקות רפואיות. הסקירה הרחבה היחידה שבחנה את חוויות הלידה של נשים, הראתה שאלימות מיילדותית היא תופעה נפוצה שמשפיעה על שיעור גבוה של נשים בכל רחבי העולם.

אז איך מגדירים בפועל אלימות מיילדותית? המחקר מציע סיווג לשש קבוצות עיקריות:

פגיעה פיזית – למשל שימוש בכוח, מגע נוקשה.

פגיעה מילולית – כמו הטחת הערות מאשימות או שיפוטיות, איומים, שימוש בכינויים או לעג

סטיגמה ואפליה – על בסיס מוצא אתני, גזע, דת, נטייה מינית, מצב סוציו-אקונומי או מצב משפחתי.

חוסר הקפדה על סטנדרטים רפואיים – ביצוע בדיקות מרובות ומיותרות, סירוב במתן משככי כאבים או לחץ על לקיחת משככי כאבים, היעדר קבלה הסכמה מדעת.

תקשורת לקויה בין הצוות הרפואי לבין היולדת – אי העברת מידע למטופלת, מחסום שפתי, חוסר רגישות תרבותי, סירוב לנוכחות מלווה.

מצב מערכת הבריאות – כמו מחסור בכוח אדם, העדר תשתיות פיזיות.

אלימות מיילדותית- נושא מושתק

לידה עלולה להותיר טראומה נפשית בקרב נשים. צילום: shuttersock

לתת לתופעה שם חשוב גם מבחינת שינוי מדיניות – אחד הגורמים למחסור בנתונים רשמיים על התופעה הוא שאין לה עדיין הגדרה מקובלת. היחס הזה, האלימות הזאת, היא לא רק מקור לחוסר נוחות או אי נעימות לנשים, היא משפיעה על אופן הטיפול שהן זוכות לו.

חלק ממדינות דרום אמריקה קבעו את המושג "אלימות מיילדותית" בחוק ומטילות עונשים על האשמים. ארגון הבריאות העולמי רואה את האלימות המיילדותית ואת היחס הלא הומני בלידה כבעיה אקוטית שעל ממשלות העולם לטפל בה מידית. ועדיין, כמה מאיתנו מכירות את המושגים האלו? כמה מאיתנו יודעות מה באמת מתרחש בחדרי לידה? מה חברותנו, אחיותינו, האימהות שלנו חוו בלידה? איזה מקום אנחנו נותנות לחוויות שלהן וחשוב מכך, אם הן מספרות, איך אנחנו מגיבות?

להשתמש באמצעים קיצוניים כדי לכפות ציות והקשבה 

התגובות לנושא של טראומה בלידה קשות, נשים מוצאות עצמן מתנגדות למספרים ולסיפורים של התופעה. "העיקר שהתינוק בסדר", "כולן עוברות את זה" "פעם נשים היו מתות בלידה" ומשפטים נוספים הם התגובה האוטומטית. התגובות האלו נשמעות לא רק מפי הקרובים לאישה, אלא גם מצד הצוות הרפואי ואפילו המשפטי. אין תביעות, אין תלונות ואין שינוי.

נשים לא נשאלות הרבה על הלידה שלהן, ברגע שיש ילד או ילדה כל דיבור על מה שהתרחש הופך להיות מיותר או גרוע מזה, כפוי טובה. נדבך נוסף הוא  האופן בו לידה מוצגת במדיה ונתפסת חברתית, אנחנו מאמינות כי הצוות הרפואי הוא היחידי שיודע איך אנחנו צריכות ללדת. אבל כמו שהפמיניזם לימד אותנו, האמת תלויה במספר. מחקרים מראים כי חלק מהצוות הרפואי רואה את הטיפול הלא הולם, בלשון המעטה בנשים, כנורמה וכי עליהם להשתמש באמצעים קיצוניים כדי לכפות ציות והקשבה להוראות.

התרגלנו וחונכנו להאמין שככה לידה נראית, אני מאמינה כי אין אחת שלא שמעה על או חוותה בעצמה את סוגי האלימות שפירטתי כאן. במקום שכל אחת מאתנו תסתגר בכאב ובבושה שלה, אנחנו צריכות לתת מקום אחת בשביל השנייה ולהתחזק ביחד.

היום הלידה נראית דרך פריזמה אחת – אמא חיה ותינוק בריא. אין דבר חשוב מחייהם של שני אלו, אבל כמו שהארכנו חיים, כמו שריפאנו מחלות, הגיע הזמן להבין כי בריאות היא לא רק פיזית או יכולה להיות מושגת בדרך אחת בלבד. כשאנחנו מבינות שמדובר במשהו שיטתי, פסול ולא בריא לנפש, לגוף ולילדינו יש לנו את הכוח להחלים. טראומה מטבעה מתחזקת כשאין לה הכרה ומקום. התפקיד שלנו כנשים, כחברות וכבנות משפחה הוא לתת מקום לטראומה של אחרות ולטראומה שלנו. זה מה שאנחנו יכולות וחייבות לעשות לריפוי ויותר מזה, לשינוי.