כוח נשי בעד לידות ביתיות
"יכולתי להיות אמא נהדרת, אבל לא בכל מחיר"
השחיתות חוגגת
תחושה בלתי נגמרת
חיים קצרים, מוות מיותר
מוכי גורל
ימי התום
פריטי החובה שאתן חייבות לקנות רגע לפני סוף הקיץ
שחררו מהפטמות שלה
כוח נשי
גרושה ומאושרת
תודה שטסתן סעודיה איירליינס
שדרות חן
שמנה, לא מפונקת
חום יולי-אוגוסט עם ילדים
על העיקרון
אוכל בקופסא
X

אתם בטח חושבים שילדתי לידת בית כי אני רוחנית, מעופפת וחסרת אחריות

0
0
SHARES

"קשה לדמיין את זה אבל בלידת בית המיילדות (לפחות המיילדות הנפלאות שאני בחרתי לעצמי) נמצאות אתך במאה אחוז לאורך כל הלידה. הן מתבוננות בך בריכוז, הן צופות בכאב שלך, הן בוחנות את הצירים שלך, הן מודדות את לחץ הדם שלך, הן מקשיבות לעובר עם דופלר. בניגוד ללידת בית חולים שבה מיילדת אחראית על שלוש לידות ומתזזת ביניהן, הן אתך בכל שנייה". ב-6.6, יום לידות הבית הבינלאומי, תתקיים מחאת רשת של מאות נשים שמוחות על זכותן ללדת לידה ביתית

אני יודעת מה אתם חושבים. אתם חושבים שילדתי בבית כי אני אישה רוחנית, מעופפת וחסרת אחריות. אתם פשוט לא מכירים אותי עדיין.

נעים מאוד. קוראים לי אלמוג. אני אשת עוצמה. מנהיגה. אישה דעתנית וחכמה. אני יודעת לאסוף מידע, אני יודעת לקרוא, אני יודעת שתפיסות ציבוריות הן לא תמיד האמת ואני בודקת נתונים לפני שאני מחליטה.

 

כשהריתי והתחלתי לתכנן את הלידה שלי הסתבר לי שלמרות שכולם מנופפים בכך שנשים משחר ההיסטריה מתו בלידות (וזה נכון אגב) הרי שזה נבע משלושה גורמים: ליווי חסר (מיילדות לא מקצועיות), דימום וזיהומים (בעיות שהרפואה המערבית יודעת לפתור). הסתבר לי לתדהמתי שבעולם היום לידות בית הן פרקטיקה מקובלת ומגובה מחקרית. מאחר ובעיני, כאישה שמודעת לכוחה, לידה היא אירוע מקודש של עוצמה נשית, ולידת בית חולים מעקרת את הכוח והקדושה מתהליך הלידה והופכת אותו לתהליך רפואי טכני שנשלט על ידי נהלים ופרוטוקולים כספים ופחד, ידעתי שמצאתי מה נכון עבורי. גיליתי שהפתרון הנכון עבורי הוא לידת בית במודל האירופאי, עם שתי מיילדות צמודות. מאחר והבית שלי בקיבוץ מרוחק מידי מבית חולים ולא עומד בנהלים נאלצנו לחפש מקום שמאפשר לידת בית מחוץ לבית, ואחרי המון התלבטויות ובחינות גילינו את מרכז הלידה שנקרא "בית יולדות" בגדרה המנוהל על ידי תמי ועופרית, שתי מיילדות בית מורשות, ותיקות, מנוסות בעלות גישה מאוד נכונה ומכבדת ללידה, ליולדת ולתינוק. בית היולדות הוא בית נוח, נקי, מאפשר, מצויד להפליא, הממוקם במרחק של 8 דקות נסיעה מבית חולים. מה שהסתבר כגילוי החשוב ביותר, הגישה המיילדותית שמנחה את הפעלתו היא שלידה איננה אירוע חד פעמי - מגיעים יולדים הולכים, אלא תהליך מתמשך של הכרות ועבודה משותפת שכולל ליווי הריון, הדרכה הורית, ובעיקר חיבוק מתמיד וידיעה ברורה שאת כאישה וכאם לא לבד.

את אף פעם לא לבד.

אני אחזור על זה כי זה כל כך זר לנו.

את אף פעם לא לבד.

 

לידת בית של אלמוג בבית היולדות בגדרה

 

לאורך כל ההיריון נפגשנו אורן, העובר ואני עם המיילדות כמעט מידי שבוע.  הכרנו, שוחחנו, דיברנו על פחדים ומעצורים. דיברנו על איך אני מגיבה במצבי לחץ, למדנו את הדופק של התינוק במצבים שונים. גיבשנו בחירות והחלטות לגבי התפקיד של אורן בלידה. ויום אחד, בדיוק כשחשבתי שזה לא יקרה לעולם והילד יוולד ישר לכתה א', החלו הצירים.

את השעות הראשונות העברתי בבית במיטה, בשלווה ובנשימות, כשאני מעדכנת ומתלבטת ומתייעצת כל הזמן עם המיילדות שלי וכשהצירים גברו נכנסנו לאוטו ונסענו לבית היולדות. אין לכם מושג איזו הקלה זו כשיש עם מי להתייעץ בתוך מערבולת ההתרגשות והבלבול והפחד מהלא נודע. כשיש מישהו בעולם שיודע בדיוק ומבין מה קורה לך. קשה לדמיין את זה אבל בלידת בית המיילדות (לפחות המיילדות הנפלאות שאני בחרתי לעצמי) נמצאות אתך במאה אחוז לאורך כל הלידה. הן מתבוננות בך בריכוז, הן צופות בכאב שלך, הן בוחנות את הצירים שלך, הן מודדות את לחץ הדם שלך, הן מקשיבות לעובר עם דופלר. בניגוד ללידת בית חולים שבה מיילדת אחראית על שלוש לידות ומתזזת ביניהן, הן אתך בכל שנייה. וכך הן גם חוזות את השלבים לפנייך, רואות את ההתקדמות ומזהות מה קורה, ומה שהן ידעו ואני עוד לא זה שנכנסתי לשלב הפעיל של הלידה ומה שעמד להתחיל היה הכאב.

אני לא מתכוונת לשקר לכם.

הכאב בלידה הוא נוראי.

הוא מזעזע. הוא מטלטל. הוא בלתי ניתן להכלה. יש שלבים בלידה שבמהלכם את פוחדת שתמותי מרוב כאב. יש שלבים בלידה שבהם את רוצה למות מרוב כאב. יש שלבים בלידה שבמהלכם כבר לא אכפת לך מה יקרה רק שהכאב יפסק.

עברתי את כולם.  

הכאב מזעזע ובו זמנית התמיכה המתמדת, תחושת הביטחון, העדר ההפרעות והזכות הדעת (שמאפיינות בתי חולים) אפשרו לי להיכנס באמת לתוך עצמי. עברתי את כל הלידה בעיניים עצומות, מכונסת, ערה רק לגוף שלי ולמה שעובר עליו. מידי פעם עיסו אותי, מידי פעם הניחו עלי בדים קרים, מידי פעם טיפלו בי, כשהייתי צמאה פערתי את הפה שלי ומים נמזגו לתוכו, וכל הזמן עברתי גל אחרי גל של כאב מייסר שאי אפשר לתאר ואי אפשר להפסיק.

 

הלידה של אלמוג חולית

 

והמיילדות איתי. כל הזמן. לא עוזבות. לא יוצאות. לא נחות. מזכירות לי איך לנשום. מעודדות אותי לקרוא את הילד אלי, מניחות יד מנחמת, מורחות שמן ריחני, ואני בתוך גלי כאב, שגואים ומתחזקים ומטלטלים. כשהלילה החל לפנות את מקומו ליום השתנה משהו בתוכי והתחלתי להרגיש דחף עז, בלתי נשלט ללחוץ. הלחץ הוא בלתי נסבל אף אחד לא צריך לכוון אותך אין אפידורל אז את מרגישה הכל, ובתוך הייאוש והרצון שזה יגמר כבר מצאתי את האומץ – ולחצתי.

וצריך אומץ. תהיו בטוחים בזה. כי את בטוחה שתמותי. את צריכה למצוא דווקא את המקום הכי כואב בגוף וללחוץ. המדהים היה שידעתי מה לעשות. ידעתי. הגוף שלי ידע. הייתי חדה כמו סכין, בהירה לחלוטין וחסרת רחמים. הייתי כולי גוף וצורך פיזי, מוח פרימיטיבי מושלם, שום מחשבה לא הפריעה. עוצמה טהורה ובהירה מילאה אותי ואני לחצתי.

 

מבחינת השעון זה נמשך עשרים דקות. מבחינתי זה נמשך שנים ושניות ספורות בו זמנית. לחצתי ושאגתי, לחצתי וזעקתי, לחצתי ונשמתי. לחצתי. וברגע אחד, ברגע אחד, בתוך הטרוף ביקעה אותי תחושת צריבה עזה והראש היה בחוץ ויכולתי להושיט יד לבין הרגליים ולחוש בו, ויבבתי בתדהמה ופליאה ובציר הבא גם הכתפיים יצאו ומיד אחרי הכתפיים הגוף החליק החוצה כמו דגיג קטן, ובשבריר שנייה, ממש ממש בין רגע, הכאב נגמר וחלף כמו סערה שהתפוגגה לתוך יום אביב יפיפה, ואני נשענתי מעולפת על הבריכה, בזרועותיי הונח תינוק לבן וצווח.ואני הייתי לאם לפלא קטן ומושלם ששמו סהר שהביא אתו עולמות חדשים ומציאויות שלא הכרתי ושנצמד לשדי בתאוותנות והחל לינוק בעודו מחובר לשלייה מותיר אפילו את המיילדות המנוסות שלי המומות מתאוות החיים הבלתי מרוסנת שלו.

ואני הפכתי לאם.

ההתאוששות מתהליך כזה טבעי ונכון היא מידית. כמה שעות מנוחה ואת הולכת הביתה. וחזרתי הביתה. על הרגליים. מחבקת את התינוק שלי. עדיין מניקה. ללא קרעים ותפרים, ללא זמן החלמה, ללא עצבות, ללא הרהורי חרטה. לא חולה, לא מאושפזת.

אמא.

6 הקינוחים הכי מושחתים שחייבים לטעום בחו"ל

בלי מזומן: הדרך הכי חכמה להשתמש בכסף בחו"ל

הכי מחופשות באתר