"היית מוכן לשאת את העוברית הזו במקומי", שאלתי את בן זוגי, בעודי מנסה לקום מהספה, שעה שאני מתמודדת עם צרבת וקשיי נשימה, כיאה לתחילת חודש תשיעי. מבחינתי, אם הייתה אפשרות כזו, הייתי מחלקת את הנטל ביננו בשמחה. תינוקת אחת גדלה בתוכי והשנייה בתוכו. הפנמתי בהריון הראשון את חוויית צמיחת החיים בתוכי, ומבלי להתייחס ללידה עצמה, על חוויית ההיריון השני הייתי מוותרת בשמחה.

"בוודאי", ענה בן הזוג ללא היסוס. "גם מפני שהגיוני בעיניי שנחלוק בנטל, וגם כי הייתי רוצה לחוות הריון בעצמי". ובכן, אין לי מושג כמה גברים היו עונים כזו תשובה מהירה ונחרצת, אבל השאלה האמיתית היא איך הם היו עונים אם האפשרות הזו הייתה מונחת בפניהם כזכות בחירה ממשית. האם הם היו מוכנים לקבל על עצמם את הבחילות, הצרבות, הטחורים, סימני המתיחה וכל שאר שינויי הגוף שעוברים על נשים בהריון? האם הם מסוגלים לכך נפשית?

גבר בהריון

זה נשמע לחלוטין כמו מדע בדיוני, אבל השתלות רחם כבר נעשו בהצלחה בנקבות ברחבי העולם, ואף נולדו כבר כמה תינוקות שהם תוצרי רחם מושתל. רופאים מעריכים שתוך עשור תתאפשר השתלת רחם גם בגברים, אך נראה שהמכשול החברתי שעומד בפני הרעיון הזה הוא אף גדול יותר מהחסמים המדעיים.

כיום, הרחם המושתל מגיע מתרומות, בין אם של נשים מתות שהסכימו לתרומת איבריהן לאחר המוות, בהם גם רחמן, ובין אם מדובר בתרומה מאשה חיה. השתלת הרחם הראשונה נערכה ב-2011 בטורקיה בצעירה בת 21 שנולדה ללא רחם, מתורמת שהלכה לעולמה ואישרה שימוש באיבריה. ב-2012 הושתל לראשונה רחם בשוודיה - תרומה של אם לבתה. במאי נערכה לראשונה השתלת רחם בהודו, גם תרומה של אם לבתה, שנולדה ללא רחם.

ב-2014 הכריזו השוודים על הולדת תינוק הרחם המושתל הראשון. וינסנט נולד במשקל 1.8 ק"ג בניתוח קיסרי בשבוע 32, לאחר שהאם סבלה מרעלת הריון. הרחם נתרם לאשה בת ה-36 שנולדה ללא רחם על ידי חברתה בת ה-61. אחד הסיבוכים בהשתלת רחם הוא דחיית האיבר על ידי הגוף, ולכן מטופלות הנתרמות בתרופות מונעות דחייה. לאחר הריון אחד או שניים יעדיפו הרופאים להוציא את הרחם, כדי שהנתרמת לא תיאלץ ליטול תרופות נגד דחייה לשארית חייה.

בשלוש השנים שחלפו מאז לידתו של וינסנט דיווחו בשוודיה על שש לידות מוצלחות של רחמים מושתלים. בינתיים, צוותי מחקר ורפואה ברחבי העולם מבקשים לשעתק את ההצלחה של שוודיה בתחום. ניסויים קליניים של השתלות רחם מתבצעים כבר בצפון אמריקה, באירופה ובאסיה.

כמו במקרה של כל איבר אחר שניתן לתרומה, גם בתחום השתלת רחם עולה החשש כי יש פה פתח למסחר באיברים בשוק השחור, בעיקר במדינות עולם שלישי. אלא שבמקרה הנידון נשים מוחלשות יהיו הקורבנות העיקריים של המסחר בכוח, או שייאלצו למכור את רחמן, בדומה לתרומת ביציות, רק שהתמורה תהיה גדולה יותר, וכך גם ההשלכות על גופן.

זוגות הומואים מביעים עניין

המטרה העיקרית של השתלות רחם היא לתת פוריות למטופלות ממין נקבה. עד כה, הדרך היחידה עבור נקבה בעלת רחם פגום להתרבות הייתה באמצעות פונדקאות, ומדובר בדרך חתחתים לא פשוטה, הן לאשה שנושאת את העובר והן לאשה שאמורה לקבל את התינוק לכשייוולד.

מעבר לקשיים, מחקרים הראו כי נשים רבות מייחסות חשיבות גדולה לחוויית ההיריון והלידה. השתלת רחם מאפשרת לנקבות, שפוריותן נפגעה בשל רחם לא מתפקד, לחוות את ההליכים הביולוגיים שמובילים להולדת תינוק. ואולם היכולת החדשנית הזו מעלה שאלות חברתיות באשר להליך השתלת הרחם, תוך שהראשונה בהן היא אם מערכת הבריאות הציבורית צריכה לממן השתלות מעין אלה. הרי בניגוד להשתלת איברים אחרים, השתלת רחם לא נועדה להציל חיים, אלא ליצור חיים. התשובה המתבקשת היא כן, בדיוק כפי שישראל מממנת טיפולי הפריית מבחנה לנשים שמתקשות להרות באופן טבעי.

אבל ההתפתחויות במחקר מעלות שאלות נוספות. אם נקבות יכולות לקבל רחם מתורמת, נשאלת השאלה אם התהליך הזה יכול לעבוד גם עבור נשים טרנסג'נדריות, ואפילו עבור גברים. מץ ברנסטרום, שהוביל את המחקר השוודי, סיפר כי תיבת המייל שלו מוצפת בפניות. "אני מקבל אינספור פניות מכל העולם, בהם של זוגות הומואים, שבהם אחד הגברים מעוניין לשאת את העובר ברחם מושתל".

בבריטניה, שאישרה לאחרונה ניסויים קליניים של השתלות רחם בנקבות, מתנהל בימים אלה ויכוח נוקב בנוגע לזכותן של טרנסג'נדריות (נשים שנולדו בגוף זכרי) ואף גברים המעוניינים לחוות את חוויית ההיריון, להיות מושתלי רחם. חוק ההכרה במגדר מ-2004 קובע כי טרנסג'נדריות ששינו את מינן בפני הרשויות זכאיות לאותן זכויות של סיסג'נדריות (נשים שנולדו בגוף נקבי). אז אם השתלת רחם תיהפך לניתוח מקובל בקרב סיסג'נדריות, האם גם טרנסג'נדריות זכאיות לתבוע – בהתאם לחקיקה – את זכותן להשתלת רחם?

המתנגדים טוענים בעיקר כי אין כל סיבה שמערכת הבריאות הציבורית ומשלמי המסים יממנו זאת. אחרים טוענים כי צעד כזו יעורר מהפכת רבייה, שתאפשר לגברים הומואים וסטרייטים לחוות הריון ולשאת את ילדיהם בתוכם למשך תשעה חודשים.

גבר בהיריון

בתיאוריה נראה שהשתלת רחם בטרנסג'נדריות ובגברים היא אפשרית, אך בפועל יש חסמים אנטומיים שחוקרים ורופאים יצטרכו להתגבר עליהם, שטמונים בעיקר בצורת אגן שונה - האגן של טרנסג'נדריות צר יותר משל אגנן של סיסג'נדריות. ואולם אין שום סיבה שהתגברות על חסמים כאלה לא תהיה אפשרית.

ואכן שלושה מומחי הפריה טוענים שתוך עשור יצליחו להשתיל רחם בטרנסג'נדריות ובגברים בכלל. הגינקולוגית ד"ר אריאנה ד'אנג'לו מווילס טוענת שמבחינתה אין כאן כל בעיה אתית. "אנחנו עוסקים כבר בשימור פוריות עבור טרנסג'נדרים, בשביל לתת להם את האפשרות לילד משלהם, שיישא את הגנטיקה שלהם. כך שאני לא רואה הבדל מהותי בין זה לבין היכולת לשאת בגופם ילד משלהם".

ד"ר אמל אלגרנים, שמוביל את הדיון בממלכה, טוען כי המהפך הזה "יאפשר לזוגות לשאת את נטל הרבייה ואת הנאת ההיריון". אחת ממובילות קמפיין ההתנגדות, לורה פרינס, טוענת כי מלבד העובדה שרוב משלמי המסים לא יאהבו שימוש כזה במשאבים, "הנושא מעלה סוגיות אתיות ומורליות, בעלות השפעה על זכויות נשים. זה יתנגש במשמעות של אימהות ונשיות".

בזמן שאנחנו מתקרבים בצעדי ענק ליום שבו השתלות רחם בנקבות מלידה ייהפכו לשגרה, ישנן עוד אינספור שאלות מעשיות בנוגע לסוגיית השתלת רחם אצל טרנסג'נדריות וגברים: למשל, בעוד שאצל נקבות, הגוף מכיר את הרחם ויודע מה הוא אמור לעשות בעת הריון, האם גברים יידרשו להכנות מלאכותיות כמו נטילת הורמונים נשיים בכמויות? והאם גם הם יסבלו ממצבי רוח מתחלפים ומדיכאון אחרי לידה?

אך מעבר לתהיות הפרקטיות – שאותן ישמחו המדענים והרופאים לבחון -  נדרש דיון מוסרי מעמיק בסוגיית הזכות להרות: האם לכל אחד ואחת ניתנת הזכות לחיי משפחה פרטיים, ואם הזכות להרות ולשאת עובר קיימת, האם היא תקפה רק עבור נשים מלידה, או גם טרנסג'נדריות וגברים זכאיות לזכות הזו? ובמלים אחרות, אני כבר לא אזכה לשוויון בנטל ההריון, אבל האם עבור בנותיי תהיה זו מציאות שרירה וקיימת?