כי מגיע לו הטוב ביותר
תקיפה בחדר לידה
המעצבת שאחראית למהפך האופנתי של מירי רגב
הבירה החדשה של אירופה
מתכון למפרום חצילים
מסע בין ערוצים
לא עוברת סלקציה
אגדה של מלון
חותמת גומי
העסק שאחרי הסערה
מקום עם אופטימיות
ביד הלשון
לא בצל המחלה. אף על פיה
קטן עליה
תעשו כבוד לנציג המגזר
עוגת דבש טבעונית
7 תרופות שצריך בכל חופשה
X

תינוק חדש? לוקח זמן להתרגל אליו

0
0
SHARES

עם כל ההתרגשות ולמרות שזה לא פוליטיקלי קורקט, תינוק חדש זה לא תמיד סיפור אהבה ממבט ראשון. תכירו את האמהות שלא מפחדות להגיד שלהיות עם תינוק בבית 24 שעות ביממה זה לא רק אושר


כל ההריון ציפית ללידה, כל תינוק ברחוב גרם לך לפרפרים בבטן, כל קטלוג של שילב הרעיד את כל מיתרי הרגש שלך, אבל דווקא אחרי הלידה, בעוד שאת אוחזת בצאצא החדש שלך, את לא מזנקת על הספה מרוב אושר. נשמע מוכר? ובכן זו תופעה נפוצה, רווחת ומוכרת בקרב אמהות רבות, בייחוד סביב הילד הראשון, אולם מסיבה כלשהי ממעטים לדבר עליה ולהעניק לה לגיטימציה. והביקורת עובדת שעות נוספות, הן הפנימית בסגנון הלקאה עצמית של "איך אני לא פוצי-מוצי לתינוק שלי כמו כל האמהות? מה לא בסדר איתי?", והן הביקורת הקשה מהסביבה. כן, גם מנשים ומאמהות אחרות.

 

עוד באון לייף:

 

אמהות שונות חשות מנעד גדול של תחושות סביב הילד שלהן. חלקן מלאות שמחה ואושר, וזה בסדר, וחלקן חשות חוסר חיבור ואף ניכור, וגם לזה יש מקום. "זה לא כל כך נדיר שאמא טרייה לא תתחבר מיד לתינוק שלה, אבל זה מסוג הדברים שממעטים לדבר עליהם", אומרת אלי זוהר-ניב, יועצת משפחתית ומנחת הורים,"ואין לנשים שחוות את זה תמיכה מספקת מהחברה שלנו, שהיא חברה ולדנית המקדשת את האמהות ואת ההורות באופן שאין לו אח ורע בעולם. הורות היא-היא מרכז החיים בתפיסה הישראלית, ואילו התחושות של חוסר חיבור לתינוק סותרות את המסרים שמעבירים לנו כל החיים לגבי הורות ואמהות. בחברה שלנו מדברים הרבה על הדברים הטובים, אך ממעטים לדבר על הקשיים השכיחים".

 

לא מזנקת על הספה מרוב אושר. צילום: shutterstock

 

זוהר-ניב מסבירה כי "אחרי שנולד ילד יש ציפייה שישר ייווצר חיבור ביני לבין התינוק, וזה כשלעצמו עלול ליצור לחץ ופחד ולהרחיק, מעין נבואה המגשימה את עצמה. ואז עלול להיווצר מצב שיש תחושה לא טובה כלפי הילד המוציא אותי כאמא לא טובה מספיק". לדבריה, כמי שעובדת עם מאות הורים, היא רואה שיש הרבה התחלות שרחוקות מלהיות כמו אלו שאנחנו מכירים מהספרים ומהסרטים והמסר שלה שזה נורמלי.

 

"להרגיש 'אמא' כמו שאר האמהות"

השחקנית אסתי זקהיים הייתה אחת הראשונות שדיברו על התחושות שלה באופן פומבי וגלוי. "את לא יודעת מיד להיות אמא ברגע שהתינוק נולד, זה שריר שגדל", אומרת זקהיים, אמא לבן 16 ולתאומות בנות 9, "ביאס אותי אז, כשנולד בני הבכור, שחברה צבעה בוורוד את החיים עם התינוק עם אמירות כמו 'את פשוט יודעת מה הוא צריך'. בפועל עבורי זה לא היה ככה. לא ידעתי כלום, לא ידעתי למה הוא בוכה, כולם מסביבי נתנו עצות, חלקן סותרות, ויש תחושה שכולם יודעים יותר טוב ממך מה נכון. הייתי מותשת וזה לא טבעי להיות עם תינוק 24 שעות ביממה כל יום ועוד להיות מאושרת, זה מיתוס רומנטי שגם גברים וגם נשים מטפחות. כולם עושים לאמא הטרייה רגשות אשמה שהיא רוצה זמן לעצמה". אחרי שלושה חודשים, ובעזרת ההבנה שכדאי להיעזר בחברות ובסביבה, הפך הקשר בין אסתי לבנה לסיפור אהבה, כפי שהיא מגדירה זאת. "כל בוקר הגיעה חברה אחרת כדי שאוכל להתקלח, לשבת ולשתות קפה בשקט והעצה הכי טובה שלי היא לגייס עוד זוג ידיים. ברגע שהבנתי שעדיף אמא מאושרת ומסופקת, השתחררתי מהמון רגשות אשמה", מספרת אסתי. 

 

יש תחושה שכולם סביבך יודעים מה נכון. אסתי זקהיים. צילום: יח"צ

 

גם לימור קלר, בת 46, מעצבת פנים במקצועה ואמא לארבעה ילדים מספרת: "ציפיתי מאוד ללידה הראשונה שלי וקראתי כל ספר אפשרי. אפשר לומר שחשבתי שהגעתי מוכנה לילדה הראשונה שלי, אבל מיד כשהגעתי הביתה, הבנתי שאני לא יודעת כלום. חוץ מתפעול טכני, של לדעת איך להלביש ואיך לחתל, הרגשתי שנפלו עליי חיים חדשים ונגמרו החיים הקודמים שלי. לא הבנתי איך אף אחד לא מספר כמה הלידה קשה ונוראית, לא הבנתי למה כולן 'מקשקשות' על כמה הן מאוהבות בתינוקות שלהן, בעוד אני מרגישה ושואלת רק למה השתנו לי ככה החיים, מה אני עושה עם התינוקת הזו שהגיעה ומה היא אשמה בתחושות האלו. תפקדתי טכנית בלבד, אבל מבפנים הייתי שבורה, מבולבלת וחרדה.

 

כשסיפרתי על כך לסביבתי הקרובה, לחברותיי, הן פערו זוג עיניים, אמרו שאכן ההתחלה קשה, אבל אף אחד לא הזדהה עם התחושות שלי. הייתה חברה שילדה כמה חודשים לפניי, שהעריצה אותי על האומץ שלי 'לפתוח' את הנושא", מספרת קלר, "חיכיתי לרגע שייעלמו התחושות האלה, ואוכל להרגיש 'אמא' כמו כל האמהות, אבל התחושה הזו הגיעה רק לאחר חודש.אחרי הלידה השנייה החיבור היה מהיר יותר, ובוודאי שהרגשתי כבר אמא, אבל אני זוכרת במפורש את המחשבות שלי, איך אני יכולה לומר שאני אוהבת את התינוק החדש, אם אני עדיין לא מכירה אותו. גם כאן התחושות התחלפו תוך שבועות בודדים".

 

מה אני עושה עם התינוקת הזו שהגיעה? צילום: shutterstock

 

תמר, אם לארבעה בהם זוג תאומים, משתפת גם בתחושות שלה: "כשהילדים נולדו התרגשתי מאוד עד כדי אופוריה מעצם הלידה, אבל לא מהם. טיפלתי בהם טכנית ודאגתי לכל מחסורם, אבל לא הרגשתי מחוברת אליהם. זה אפילו התבטא בהנקה - כולם לחצו מאוד שאניק אותם ואני לא הרגשתי שאני רוצה לחבר אותם אלי פיזית. לא הרגשתי שהם כל עולמי, אלא שאני המטפלת שלהם. כל הזמן היו לי ייסורי מצפון שאני לא מספיק חמה אליהם. חשבתי לעצמי 'מה עובר עלייך? יש לך תינוקות בריאים וחמודים, איך את לא קשורה אליהם?'. התחושות האלו הבהילו אותי וגרמו לי לבכות. חששתי אפילו לשתף את בן זוגי בתחושות, אבל הוא שם לב שבכיתי ועודד אותי. הוא אמר לי שזה נבנה לאט והציע שלא אלחם בתחושות ושהחיבור יגיע". תמר מספרת שהתמונה השתנתה כשהתינוקות החלו לחייך אליה, וסביב גיל חודשיים כבר הרגישה שהיא מאוהבת בהם.

 

הרגשתי שאני המטפלת, לא אמא. צילום: shutterstock

 

ורד, בת 36, אם לשניים, מספרת: "גיליתי שאני בהריון חודש אחרי שהתחתנו, בגיל 28. זה היה הריון מאוד רצוי, אבל מאוד מהיר מבחינתי ולא הספקתי להתחבר או לרצות בכלל ילד. פתאום ההריון היה נורא מוחשי. התכוננתי ללידה טבעית, מה שבפועל לא קרה. הייתה לי לידה מאוד טראומטית והתערבותית, ושיצאתי ממנה בנזקים פיזיים חמורים ובמצב נפשי מזעזע. אחרי הלידה לא התחברתי לתינוק. גם לא ממש נתנו לי אותו בהתחלה. הראו לי אותו לרגע ואז לקחו אותי. הייתי במצב גופני נוראי ולא הצלחתי להניק. זאת הייתה מבחינתי תחושת כישלון מאוד גדולה. אושפזתי לשבוע, בסופו של דבר שוחררתי, עדיין במצב גופני מאוד לא טוב, הגענו הביתה ופשוט תפקדתי על אוטומט. עשיתי כל מה שהיה צריך בשביל לטפל בתינוק וזהו. לא הרגשתי כלפיו כלום. התעסקתי בעיקר בכאבים שלי, בנזק שנגרם לי ובהשלכות של כל העניין הזה על איכות החיים שלי בהמשך. בסופו של דבר, המצב שלי השתפר אחרי 10 חודשים ואז גם התחלתי להיקשר יותר לילד. הוא גם התחיל להיות 'יותר ילד', לתקשר, לעשות כל מיני דברים חמודים וכך היה לי יותר קל".

 

היא מוסיפה ש"להריון השני נכנסתי כשכבר רציתי מאוד ילד וגם הבנתי מה זה אומר ילד, ככה שכל ההרגשה והקשר להריון היו שונים. הלידה השנייה הייתה טבעית וטובה, נתנו לי את הילד אחריה ואפשרו לי לעשות בונדינג כמו שצריך ולהכיר אותו. גם הצלחתי להניק. הקשר שלנו היה הרבה יותר חזק וטוב מההתחלה".

 

האם זה דיכאון אחרי לידה?

זוהר-ניב מסבירה שחל בלבול בין התחושות שחוות אמהות רבות על רקע הולדת ילד חדש לבין דיכאון אחרי לידה. "זה לא קשור בהכרח לדיכאון אחרי לידה, המאופיין בין היתר בתפקוד חלקי או חוסר תפקוד אמהי. תחושות של חוסר חיבור קורה בדרך כלל לאמא מתפקדת, אולם זה יושב על פצעים ישנים כמו חרדות, חוסר ביטחון וכדומה", אומרת זוהר-ניב.

 

תופעה שלא קשורה בהכרח לדיכאון אחרי לידה. אלי זוהר-ניב. צילום: מתוך יוטיוב

 

למה זה קורה?

"צריך להודות שיש אמהות שהחוש האימהי שלהן פחות מפותח. זה כמובן לא אומר כלום לגבי העתיד, אבל זו ההתחלה. לפעמים זה קורה לנשים שהקריירה שלהן ממלאת את כל עולמן וחל שינוי גדול ופתאומי בחייהן עם הולדת התינוק; לעתים זה קורה לנשים שבעצמן חוו ילדוּת לא פשוטה וחוששות שהן יעתיקו את ההתנהגות של ההורים שלהן; חלקן לא בשלות לאמהות, וזה לא עניין של גיל אלא בשלות התפתחותית; ויש עוד סיבות ", מסבירה זוהר-ניב.

 

הפתרון לדבריה היא קבלת עזרה מקצועית אם המצב נמשך אחרי כמה חודשים של שגרה במהלכה לא נרשם שיפור או שינוי. "אם התחושות של חוסר השמחה וחוסר האהבה ממשיכות – לפנות לטיפול ולא לחכות, לחפש מישהו לדבר איתו, כי הביקורת הסביבתית המושמעת נגד נשים כאלו מוסיפים על החרדה שכבר קיימת אצל האם הטרייה, והכי מרגיז שנשים אחרות מבקרות את התופעה במקום לקבל אותה". 

הכי מחופשות באתר