בפרק הפותח של הסדרה "משפחה טובה" מכנסים ליאור אשכנזי וענת וקסמן את ילדיהם לארוחת ערב ומודיעים להם שהחליטו להיפרד לאחר 30 שנות נישואין. הילדים, בגילאי ה-20, המומים ומביעים תמיהה, עצב וזעם. מה עובר על ילדים שהם כבר לא ממש ילדים שהוריהם מחליטים להתגרש אחרי עשרות שנות נישואין? ההנחה הגורפת היא כי יותר קל להם לחוות את פירוק הבית, שכן הם כבר בוגרים ומלאי ידע. ההנחה הזו לא לגמרי מדויקת.

 

עוד באון לייף:

 

"אני ממש בכיתי. ההורים הושיבו אותי ואת שני האחים שלי לשיחה בסלון וסיפרו שהם נפרדים". מספרת ענבל, בת 23 מתל אביב, שהוריה הטילו את הפצצה לפני כשלוש שנים. "אני והאחים שלי כבר ניחשנו שמשהו עומד לקרות, אבל עדיין, ההרגשה שהמשפחה מתפרקת הייתה לי קשה מאוד. הבית היה מקום המבטחים שלי וברגע אחד הכל השתנה".

 

ההרגשה שהמשפחה מתפרקת הייתה קשה מאוד. צילום: shutterstock

 

בבית של רותם, בת 25 מתל אביב, הדברים נעשו קצת אחרת. בגיל 22, באמצע הטיול הגדול שלה בחו"ל ההורים הודיעו לה שהם התגרשו. "מבחינתי זה היה מאוד משמח. הם היו פרודים כבר יותר משנתיים ועשו אחד לשני את המוות. הם לא דיברו אחד עם השני ולכלכו אחד על השני בפנינו, הילדים. איזו גישה מטומטמת! אפילו את ההודעה הרשמית הם עשו בנפרד ולכל ילד בזמן אחר. לא עשו לנו ישיבת "אמא ואבא מתגרשים". זו הייתה סיטואציה קשה כי אמא שלי סיפרה לי ורק כמה ימים אחר כך אבא שלי סיפר והייתי צריכה לגשש ולהבין האם אחים שלי יודעים או לא. לאבא שלי כאב מאוד. הוא בכה. ניסיתי לשכנע אותו שזה אמנם קשה אבל שזה צעד נכון לדעתי ושחייבים לפרק את העסק כי הוא לא עובד. אמרתי לו שעכשיו יהיה לו משבר אבל הוא יעבור. ניסיתי לשכנע אותו ללכת לטיפול".

 

"אני לא הולכת לבחור צד"

כשהילדים עוד קטנים ההורים עושים כל שביכולתם כדי לגרום לתהליך הגירושין להיות כמה שיותר עדין ורגיש, אבל דווקא כשהילדים כבר בוגרים, נדמה שההורים מצפים דווקא מהילדים לתמוך בהם נפשית וללוות אותם רגשית. כך מוצאים עצמם הילדים כורעים תחת אחריות כבדה - הם הופכים להיות ההורים המלווים.

 

"הקשר שלי עם אמא שלי אף פעם לא היה קרוב אז היה לי קל יותר לנפנף אותה", מספרת רותם. "אבל אבא שלי היה בקשר טוב איתי והוא באמת חיפש מישהו לדבר איתו, לשתף אותו. היה לו קשה והוא נורא התבייש. הוא הרגיש שהוא לא יכול להישבר מול החברים וגם לא מול המשפחה שלו, אז הוא פרק הכל עלינו, הילדים. בשלב מסוים, כשהוא הושיב אותי לשיחה אחרי דיון ארוך בבית המשפט, קמתי ואמרתי לו שאני לא מוכנה לשמוע יותר כלום. הוא חייב להבין שאמא שלי תמיד תישאר אמא שלי ושהוא תמיד יהיה אבא שלי וזה לא פייר מה שהוא עושה לי. הוא חייב להבין שאני נשארת עם שניהם, אני לא הולכת לבחור צד".

 

 ענבל מחזקת. "אמא שלי הזדקקה לתמיכה מאיתנו הילדים. היא רצתה אותנו איתה, שלפחות אנחנו נהיה בצד שלה. היה לי צורך "להחזיר" לאמא שלי על כל השנים שהיא דאגה לנו ונשארה איתנו בבית והקריבה את הקריירה שלה בשבילנו. גם הייתה לי מחויבות אליה וגם היא הייתה צריכה אותי מאוד".

 

ומה איתך, איך את מגיבה לפירוק הבית?

"שוק. הלם מוחלט. עצב. כמשפחה בעבר היינו נורא מאוחדים - מטיילים כל שבת, ארוחות שישי תמיד יחד, כל שנה נהגנו לטוס לחופשה משפחתית. פתאום הכל נעלם. הופתעתי לגלות כמה דברים לא בריאים היו בקשר ביניהם, ואיך המשפחה המושלמת שלי לא באמת מושלמת". 

 

הופתעתי לגלות כמה הדברים ביניהם לא היו בריאים. צילום: shutterstock

 

בעוד שאת ענבל בשורת הגירושין תפסה מופתעת, רותם כבר ידעה. "שכשהייתי בת 12 ההורים שלי היו בתקופת המשבר הקשה הראשונה שלהם. אני זוכרת שהם באו אלי לחדר וסיפרו לי שהם הולכים לטיפול. שאלתי אותם אם הם מתגרשים והם אמרו שהם מקווים שלא. שנה-שנתיים חייתי בחרדה שכל שבוע הם הולכים להודיע שהם מתגרשים. המצב בבית רק החמיר והריבים נעשו יומיומיים. הייתי בהיסטריה ופחדתי שזה עומד לקרות. אחר כך עברתי לשלב שברור לי שההורים שלי יתגרשו ואיזה פאדיחה שאני אהיה בת להורים גרושים. בכיתה י"ב כבר השלמתי עם הרעיון והתחלתי לייחל שזה יגיע. כבר כל כך רציתי שהם יתגרשו! אבא לא מדבר עם אמא, אמא ישנה בסלון. הם לא יכולים לדבר - רק להתווכח, לריב, להאשים אחד את השני בכל מה שרע בבית הזה. זה היה לא פשוט. כל פעם שהם היו רבים, הייתי צועקת עליהם - אולי תתגרשו כבר? בסוף זה קרה".

 

חבל שלא התגרשתם קודם

נדמה כי אין גיל מושלם או נכון לגירושין. בסופו של דבר פירוק הבית תמיד יסדוק משהו בביטחון הילדים בעולם ויערער אותו.

 

ענבל: "לא הייתי רוצה להפסיד את כל חוויית המשפחה שקיבלתי בתור ילדה. היה לנו נורא כיף בתור משפחה אחת מגובשת. אבל מצד שני, עכשיו כשאין לי את זה וזה חסר לי מאוד, אז אולי בעצם עדיף היה לחסוך ממני את כל החוויה של ילדות מושלמת כזאת. בכל מקרה בתור בנאדם בוגר יש לך יותר כלים להתמודד עם מצב כזה, אבל זה לא יותר קל, כי אתה מבין גם הרבה יותר ממה שהיית מבין בתור ילד".

 

עדיף היה לחסוך ממני את החוויה של הילדות הכאילו מושלמת. צילום: shutterstock

 

רותם: "הגישה של ההורים יכולה לתרום הרבה למזעור הנזק או להגדלתו. אני חושבת שאם אחרי אותה שיחה שעשו לי בגיל 12 ההורים שלי היו מתגרשים ולא הולכים לטיפול, היום כולנו היינו מאושרים יותר. אני בטוחה שאני והאחים שלי היינו שרוטים פחות, בעלי ביטחון ושליטה עצמית גדולים יותר ותחושה של שלמות בחיים. הנזק שנעשה לפני הגירושים של ההורים שלנו היה ענק! פי מיליון יותר מהנזק שהיה נגרם אם הם פשוט היו מתגרשים ולא מושכים את זה. עדיף שני בתים מאושרים מאשר בית אחד מזעזע. עדיף הורים בנפרד ושתי משפחות נורמליות. גם בתור ילד שההורים שלו גרושים, זה ברור לכולם שמשהו שם לא עבד והרבה יותר קל לו להסתובב בעולם בידיעה שכולם יודעים וזה בסדר. אבל כשאתה ילד שההורים שלו רבים כל היום ורק עושים הצגות בחוץ שהכל בסדר, אתה מרגיש שאתה לא יכול לדבר עם אף אחד. אתה מחזיק באיזה סוד נוראי שאסור לגלות. זה מקשה וזה גורם לנזק כבד. ההורים שלי שרטו אותנו עמוק מאוד. כולנו שרוטים, בטח בנושאי זוגיות וגם בעניינים אישיים. זה משהו שילך איתנו לכל החיים. אני בטוחה שאם הם היו מתגרשים מוקדם יותר, השריטות היו עמוקות פחות. אולי גם ביניהם הדברים לא היו נגמרים כל כך מגעיל והם עוד היו מצליחים לדבר. הרי לא משנה כמה הילדים גדולים, הורים חייבים לדבר ביניהם. עוד דבר שאני תמיד חושבת עליו, שאם הם היו מתגרשים מוקדם, אולי הם היו זוכים לפרק ב' מוצלח בחייהם. היום הם כבר מבוגרים וקשה להתחיל פרק ב' בגיל הזה. עברו כבר 5 שנים מאז שהם נפרדו ושניהם רווקים. הולכים לישון בלילה לבד. זה עצוב".

 

ציפי עמית, פסיכולוגית קלינית מומחית וראש המדור הקליני באוניברסיטת אריאל, מסכמת: "מבחינה מחקרית, השפעת גירושים על ילדים קטנים מהווה משבר עמוק ביחס הפוך לגיל הילד. ככל שהילד צעיר יותר, כך הוא פגיע ורגיש יותר להשלכות. בגיל הצעיר התא המשפחתי ממלא תפקיד משמעותי יותר ולכן אירוע הגירושים משפיע על תחושת הביטחון הבסיסית של הילד. הגירושים עלולים להשפיע על הדימוי העצמי, הבטחון העצמי, התפתחות רגשית והתנהגותית, הסתגלות חברתית והישגים לימודיים. ילד צעיר לא מסוגל להמשיג ולהבין את האירוע. ילדים רבים עלולים להתבודד מבחינה חברתית, לפתח הפרעות התנהגות, הפרעות סומטיות ואף דיכאון. ההתייחסות התיאורטית לגירושים משולה לדרך התמודדות עם אובדן.

 

לאנשים מבוגרים קל יותר לדבר על המצוקה. ציפי עמית

 

באופן כללי, ככל שהילד בוגר יותר מבחינה רגשית, שפתית ומבחינת האינטליגנציה שלו, יכולתו להתמודד עם האירוע טובה יותר. לכן, בוגרים צעירים בגילאי 20+, בהנחה שגם חוו קשר זוגי, יכולים להבין בצורה בוגרת יותר את מורכבות חיי הזוגיות והסיבות שהובילו לפרידה. בנוסף, בגילאים אלה הקשרים החברתיים בעלי משקל רב יותר מהתא המשפחתי. הבוגר הצעיר עצמאי ויכול לשמור על מרחק מסוים מלב הסערה, ולהיתמך בסביבה הקרובה. כמובן שגירושי הורים בגילאים מאוחרים משפיעים על בוגרים צעירים. בעיקר בהיבט בו הילד הבוגר מרגיש אחריות וצורך לתמוך בהורה שנתפס חלש יותר או שננטש, ועלול לפתח כעס כלפי ההורה הנוטש. ההורים מרשים לעצמם להיתמך בילדים ולצפות שימלאו מקום או יצאו איתם למאבק משותף. השפעת הגירושים בגילאים אלו יכולה להתבטא בעיקר בהיבטים של קשיים במערכות יחסים זוגיות ובעיות באינטימיות. עם זאת, בשל יכולתם של אנשים מבוגרים לדבר את מצוקתם ולהמשיג את הדברים ניתן לעזור להם טוב יותר להתמודד עם ההשלכות של המציאות החדשה שנוצרה".