שיחת גברים
זהירות, שקרנים
לרמות את המוות
מי נתן לה רישיון
העשב יש לו סוף
תכנית מניעה לדייטים מיותרים
אמא שערוריה, אבא מיתוס
נערה בהפרעה
בגובה העיניים
להכין לימונדה
לא בלי בנותיי
חשיפה יתרה
הנשים שנולדו עם המשאב הכי נדיר בטבע
רוב הזמן היא אשתו
משקל עודף- אאוט, סקס- אין
איך נראית אמא?
באר שבע בצבע
X

עברתי הריון ולידה ללא בעיות, אז למה אין לי עם מי לחלוק?

איירין ליטבק-צור
בת 30, נשואה ואם טרייה, דוקטורנטית למדע המדינה, גרה בארה"ב
0
0
SHARES

שמעתי שאני שקרנית, שמעתי שאני לא צריכה לפתוח את הפה כדי לא לעשות עין, שמעתי שאני זורה מלח על הפצעים של האחרות, שמעתי גם "טוב, נשים כמוך צריכות לשבת בשקט". האם העובדה שהתהליך לא היה מלווה בסבל צריך למנוע ממני לחלוק את החוויה שלי? או להתבייש בה?

ילדתי לפני חצי שנה. נכנסתי להריון בדיוק מתי שתכננו, היה הריון נהדר ונהניתי מרובו המוחלט (פחות כיף היה כשילדתי 10 ימים אחרי התאריך המשוער, אבל נניח את זה בצד). גם הלידה הייתה חוויה מאד חיובית. אמנם היא הייתה ארוכה, אבל ילדתי כמו שרציתי, בלי התערבויות ובלי אפידורל. התאהבתי בבת שלי בשנייה שראיתי אותה. זו תחושה שאני לא מצליחה לתאר במילים (אולי אנסה בהזדמנות אחרת). גם ההחלמה הייתה ממש טובה ומהירה, וגם החזרה למשקל תקין. לא הייתי בדיכאון, לא בכיתי יותר מדי, בן הזוג המדהים שלי היה איתי בכל שלב והחודשים הראשונים כהורים היו פשוט כיף.

 

מחקר: הסטנדרטים הבלתי אפשריים

שהרשתות החברתיות מציבות

לאמהות נחשפים

על המסך זה קורע מצחוק, אבל במציאות הלחץ שאמהות חוות בגלל הרשתות החברתיות הוא בלתי נסבל ומסוכן

לכתבה המלאה

למה אני מספרת את כל זה?

כי אני מרגישה שנלקחה ממני הלגיטימציה לספר שהכול טוב. בכל קבוצה שאני נמצאת בה, אני מתביישת בזה שהכול בסדר. תמיד יש מישהי שסבלה בהריון מאד, שעברה לידה טראומטית, שהייתה בדיכאון אחרי לידה, שלא ישנה בכלל, או כל דבר אחר. מדובר בנשים חזקות ומדהימות שמתמודדות עם אינסוף אתגרים. אבל האם זה אומר שמי שזכתה לחוויה מדהימה לא צריכה לחלוק את זה?

 

במהלך ההיריון הייתי חלק מקבוצת תמיכה של הריוניות עם תל"מים (תאריכי לידה משוערים) קרובים (דבר נהדר, ממליצה בחום), ובקבוצת פייסבוק שפתחנו כל אחת חלקה את חוויית הלידה שלה. כשהגיע תורי מאד התרגשתי לספר את הסיפור שלי, שהיה מדהים בעיני - לא כי הכל היה קל ונהדר, אלא כי זו פשוט הייתה חוויה מדהימה. כתבתי הכול בנשימה אחת ולא חשבתי לרגע לקרוא את זה או לערוך, כי הסיפור הרגיש חלק מכל החוויה. כמה תגובות "מזל טוב", ויאללה, לתלונה הבאה.

 

ניסיתי להתחבר, באמת שכן. במפגש הראשון שלנו אחרי הלידה לא סיפרתי כלום עד ששאלו אותי איך היא ישנה. אמרתי שהיא ישנה טוב. לא היו לי באמת טיפים לחלוק עם איך לגרום לה לישון טוב, כי התמזל מזלנו והיא פשוט ישנה נהדר. בתגובה קיבלתי גלגולי עיניים והלאה, לתלונה הבאה. אחר כך עלתה השאלה של איך מתגברים על טראומות גוף אחרי לידה. גם כאן לא היה לי מה לתרום לשיחה (לשמחתי, אבל אולי טיפה לצערי). מה אומר? שלא היו לי קרעים? שהתברכתי בגנטיקה טובה ויצאתי גם בלי סימני מתיחה? אז שוב שתקתי. מישהי הגדילה וזרקה לכיווני תוך גלגול עיניים "טוב, בטח גם עכשיו תגידי שהכול טוב אצלך ואין לך שום בעיות". זה נכון, אז מה? אז אין לי זכות לחלוק את זה? אין לי זכות לשמוח שכל ההריון עשיתי יוגה (וגם ניסיתי לגרור את כולן איתי) והגוף שלי מבסוט על זה עכשיו ומחזיר לי?

 

אני מרגישה שנלקחה ממני הלגיטימציה לספר שהכול טוב

אני מרגישה שנלקחה ממני הלגיטימציה לספר שהכול טוב. צילום: shutterstock

 

אחר כך הגיעו גם שיחות עם חברות. הרוב המוחלט היו מדהימות, שלא יהיה ספק. אבל תמיד יש גם קולות אחרים. חברה אחת (ללא ילדים), הגיבה על זה שהלידה עברה טוב, ב"טוב, חכי ללילות ללא שינה", ללילות השקטים ב"טוב, חכי שיתחילו לה הגזים", ולסיפורים על חווית ההורות המדהימה קיבלתי "טוב, חכי חכי שיגיע הילד השני".

באופן כללי, הונחיתי לחכות לסבל. ועד אז, לשבת בשקט. שמעתי שאני שקרנית, שמעתי שאני לא צריכה לפתוח את הפה כדי לא לעשות עין, שמעתי שאני זורה מלח על הפצעים של האחרות, שמעתי גם "טוב, נשים כמוך צריכות לשבת בשקט". האם העובדה שהתהליך לא היה מלווה בסבל צריך למנוע ממני לחלוק את החוויה שלי? או להתבייש בה? זה מעליב, זה מקטין את המקום שלי בחברה, וזה גורם לי לתחושה לא נעימה. אני גרה רחוק מהמשפחה והחברים, והצורך לחלוק את הדבר החדש והמדהים הזה בחיי חזק מתמיד. רציתי לחייך, רציתי לצחוק, רציתי לספר חוויות. אבל את זה נאלצתי לשמור לבעלי ולסקייפ. לצאת לקפה עם הבת שלי ולקשקש עם חברה על הורות? סליחה, רק אם רע לך. 

הכי מחופשות באתר