בשנת 1979, אחרי שהצליח לחמוק מרשויות החוק שוב ושוב, מסע האימה של "רוצח הקמפוסים", טד בנדי, הגיעו לקיצו. אחרי 4 שנים (1974-1978) בהן אנס ורצח למעלה מ-30 נשים הוא נתפס והועמד לדין על פשעיו.

טד בנדי היה אחד מהרוצחים הסדרתיים המזעזעים ביותר שידעה ארה"ב. הוא נחשב כאבטיפוס של הרוצח הסדרתי ורק לאחר עשור של הכחשות, קצת לפני שהוצא להורג, הוא הואיל בטובו להודות ב-30 מקרי רצח. איש לא יודע עד היום מה מספר הרציחות האמיתי וייתכן שהוא גבוה בהרבה.

במהלך משפטו המתוקשר נשים מכל רחבי העולם שלחו לו מכתבי מעריצים שכללו תמונות עירום והצעות נישואין. בספר "טד בנדי: שיחות עם רוצח" מתואר כיצד נשים נהגו להגיע לאולם הדיונים בבית המשפט כששיערן מסורק עם שביל באמצעו ועגילי חישוק באוזניים, מתוך הנחה שסגנון זה תאם את קורבנותיו. כמה מהן אפילו צבעו את שערן החום כדי להתאים את צבע שיערן לצבע השיער של הנשים שרצח. שנה אחרי פתיחת משפטו, בשנת 1980, התחתן באנדי עם אחת ממעריצותיו. בשנת 1989 הוא הוצא להורג.

זהו ככל הנראה המקרה המפורסם ביותר של רוצח סדרתי שהפך לאליל עבור נשים מסוימות אולם מדובר בדפוס חוזר לאורך ההיסטוריה: גברים אלימים שביצעו רציחות אכזריות זוכים לשפע של מעריצות.

הרוצח הסדרתי טד בנדי

מכתבי מעריצות עם תמונות עירום והצעות נישואין. טד בנדי

ג'פרי דאהמר, שרצח והתעלל בגופותיהם של 17 נערים וגברים צעירים, קיבל ערימות של מכתבי אהבה ומתנות מנשים לאחר שנתפס וריצה את עונשו בכלא. ריצ'רד רמירז, רוצח סדרתי נוסף שאנס ועינה למעלה מ- 25 קורבנות ורצח לפחות 13 אחרים, התחתן עם אחת ממעריצותיו הרבות ב -1996, בעודו בכלא. גם אנדרס בריוויק, המחבל הנורבגי שביצע את הטווח באי א-טויה ב-2011 בו קיפחו את חייהם 77 בני אדם, מרביתם נערים וילדים, קיבל "מכתבי אהבה" מנשים, חלקן נערות בנות 16 בלבד.

אז, מי הן הנשים הללו שמתאהבות בגברים הנוראיים ביותר בעולם?  לורה אליזבת וולט, מחברת הספר החדש, שכותרתו "אהבתו של איש רע", מנסה לשפוך אור על העניין. ספרה מורכב מ -12 סיפורים קצרים על חייהם המסובכים של נשים כאלו, כולל אווה בראון (פילגשו של אדולף היטלר) ומרסלין בולדווין (אשתו של ג'ים ג'ונס, המנהיג הכריזמטי של קומונת ג'ונסטאון והאיש שאחראי למותם של 909 חברי הקומונה).

אליזבת וולט מעידה על עצמה שנמשכה לסיפורי פשע בחדשות מאז גיל ההתבגרות: "הסיפורים שהכי מעניינים אותי נוטים להיות אלה שמבוצעים על ידי אנשים שמקורם בחינוך נורמלי ושאין סימנים להתעללות בילדותם. שאלות כמו למה הם עשו את זה ואיך הם הגיעו בכלל למצב הזה ריתקו אותי תמיד. בנוסף, מצאתי את עצמי מוקסמת מנשים פושעות מסיבות דומות,. תמיד יש מן תחושה של אי-סבירות, שכן נשים - מסיבות שונות - קשורות פחות לפשע, במיוחד לפשע אלים".

התחקיר לכתיבת הספר כלל צפייה בסרטים תיעודיים וקריאת ביוגרפיות של פושעים, ספרי עיון בנושא פשע, תמלילי בית משפט, מאמרים בעיתונות, מכתבים וכל מסמך רלוונטי שוולט הצליחה לשים את ידיה עליו.

אווה בראון, לדוגמא, צולמה בלא מעט סרטים ביתיים ו-וולט לא רק שהתעקשה לצפות בכולם אלא גם טרחה לקרוא רומנים ולצפות בסרטים שנוצרו בזמנים ובמקומות שבהם חיו הנשים האלה, כמו גם להאזין למוזיקה שאהבו.

אווה בראון והיטלר

צולמה בלא מעט סרטים ביתיים. אווה בראון ואדולף היטלר

"אם יש דבר אחד שניתן להצביע עליו שמשותף לכל הנשים האלה", אומרת וולט, "הוא חוסר ביטחון ונכונות לקבוע ולהעריך את תחושת העצמי שלהן על ידי הגברים שאיתן. אני רואה בחוסר ביטחון משהו מאוד אנושי אם כי אני מתקשה למצוא אדם שאינו חסר ביטחון בדרך כלשהי, או שלא היה בשלב כזה בחייו. באופן כללי, אנשים צעירים הם לרוב חסרי ביטחון והם פחות מגובשים במובן העצמי שלהם: ברוב הסיפורים בספר מככבות נשים צעירות - אפילו נערות. הנשים שאינן נופלות בקטגוריה הזו הכירו את בני זוגם בגיל צעיר מאוד או שהיו במערכת יחסים מתעללת עם גבר לפני שפגשו את הפושעים האכזריים בהם התאהבו".

לכתוב ספר שמנסה לתאר מה עבר במוחן ובלבן של נשים שהתאהבו נואשות ברוצח סדרתי זה לא דבר פשוט. כל הנשים המתוארות בספר כבר מתו ואי אפשר לראיין אותן, להציג לקוראים את דבריהן ולתהות על תפיסת עולמן. נשאלת השאלה עד כמה ניתן לדבוק באמת כשכותבים ספר כזה ועד כמה הוא יומרני. וולט מספרת שניסתה ככל האפשר לתאר מציאות. מידת ההצלחה קשורה בשאלה עד כמה המידע בנושא היה קיים וזמין. לצורך העניין היה קל יותר לדבוק באמת בסיפורים של מיירה הינדלי ואווה בראון כי נכתבו עליהן המון ספרים וישנה אינפורמציה רבה ונגישה על חייהן. במקרים אלו וולט בחרה באנקדוטות מסוימות ממהלך חייהן המייצגות בצורה הטובה ביותר מי הן היו, מה הן עשו, וכיצד הן הגיעו לשם.

לעומת זאת, עם אחרות כמו ג'ניס הוקר וורוניקה קומפטון, הסיפור הפך למורכב יותר כי עליהן יש מעט מאוד מידע זמין. בסיפורים אלה וולט התירה מעט את הרסן ונתנה לדמיון שלה להשתולל במידה. "סביר להניח שלעולם לא אדע כמה קרוב הגעתי לאמת עם הסיפורים האלה", היא מודה.

להתאהב באיש הרע. עטיפת ספרה של וולט

להתאהב באיש הרע. עטיפת ספרה של וולט

כל הסיפורים בספר כתובים בגוף ראשון, בעצם מסופרים מנקודת מבטה של האישה שהתאהבה ברוצח. "היה לי חשוב לתתן להן קול ורציתי שכל קול יהיה ייחודי, משכנע ואמיתי. בדרך כלל כשאנשים מספרים את הסיפורים שלהם, בדרך כלל מנסים לגייס אהדה, ולהציג את עצמם בצורה פגיעה ואנושית וכשכתבתי את הסיפורים האלה בגוף ראשון, זה היה משהו שחשבתי עליו".

אז למה לדעת וולט הנשים הללו נמשכו לגברים האלה? "קשה לומר איפה מסתיימת דמותו של 'האיש הרע' ומתחילה דמותו של 'האנטי-גיבור'", היא מסבירה, "אנשים רעים נתפסים לעתים קרובות כרומנטיים - פגומים באופן טרגי, אבל אנושיים, אפלים ומאיימים אבל מרגשים. כל עוד דמות האנטי-גיבור נתפסת כאטרקטיבית, גם גברים רעים ייתפסו כך, ברמה כלשהי.

אבל במונחים של חיים אמיתיים, זה הרבה פחות עניין של משיכה לגברים "רעים" בלבד, ויותר המשיכה לפירורי הטוב שהם מציעים: תשומת לב שאף אחד אחר לא נתן לה מעולם: בובות, ארגזי שוקולדים, מוכנות אינסופית להוריד עבורה את הירח, שיחות אינטליגנטיות... הרבה יותר קשה לראות את הרע כשמעורבים בפנים כל פירורי הטוב הללו. לנשים מסוימות מדובר בהרבה יותר מפירורים".

רצח 17 נערים. ג'פרי דאהרמר

רצח 17 נערים. ג'פרי דאהרמר

רבים נוטים לחשוב שנשים שמתאהבות ברוצחים אכזריים ולעתים משתפות פעולה עם פשעיהם הן בהכרח מה נהוג לכנות "שטופות מוח". וולט מוצאת המונח הזה בעייתי.

"כשאומרים 'שטיפת מוח' רומזים להעדר שימוש בשכל ובהיגיון ולחוסר אונים מוחלט. אני לא חושבת שזה יכול להתממש בצורה מוחלטת בחיים האלו ושזה בהכרח מתעלם ממורכבויות של אינדיבידואלים. המניפולטורים המיומנים ביותר, כך אני מאמינה, הם אלה שהצליחו לזהות חולשה סמויה אצל הצד השני ולתעל אותה, תוך שהם מתייחסים לכאורה בשיוויון מלא למי שמולם ומאפשרים לו כביכול לשמור על ה"אייג'נסי" שלו ועל תחושת הערך העצמי ואף בחלק מהמקרים לחזק ולהעצים את האגו. זה קרה בתוך רבים מהיחסים שאני חקרתי.

"זה לא אומר שהגברים האלו לא היו פסיכופטיים, אבל לא תמיד אפשר לעשות הבחנה ברורה בין 'שטיפת מוח' לבין רוע טהור. נכון, סביר להניח שרוב הנשים, אם לא כולן, לא היו מבצעות פשעים בכלל אם הן לא היו מכניסות לחייהן את הגברים הללו. יחד עם זאת, מהצד השני של המטבע, רוב הגברים הללו לא היו פושעים מוצלחים כל כך אם לא היו להן נשים ייעודיות שעזרו להן".

עולה התהייה האם אותם גברים, שקנו להם שם הודות לרמת אכזריותם, באמת חשו חיבה או לכל הפחות אכפתיות לנשים שהתאהבו בהם?

"יש בהחלט ראיות לכך שחלק מהם באמת אהבו את נשותיהם. כך לדוגמא, הרוצח הסדרתי דיוויד בירני החליף למעלה מ- 2,000 מכתבים עם שותפתו קתרין בירני לפני שהיא ניתקה עמו את הקשר. וריימונד פרננדז הכריז בפומבי על אהבתו למרתה בק, לפני שהשניים הוצאו להורג. יחד עם זאת, אם המילה "אכפת" מוגדרת כנכונות לשים את הצרכים והאושר של אדם אחר לפני עצמך אז רבים מהם לא יעברו את המבחן הזה; מצד שני, הרבה אנשים לא יעברו אותו".