תמר מור סלע, ספרה "ערות" יצא לאור לפני כ-5 חודשים ונמכר כבר בלמעלה מ-40,000 עותקים ועורר אינספור דיונים. תמר זכתה להצעה מידיעות אחרונות והחלה לכתוב שם טור קבוע.

 

ענת לב אדלר, עורכת בידיעות אחרונות, לפני 3 שנים הוציאה את ספרה הראשון "כותבת ומוחקת אהבה" - סיפור על עורכת בעיתון שמתקרבת למשבר גיל 40 ובורחת מנישואים שגרתיים. 

 

אורלי בר לב, פעילה חברתית, פוליאמורית ומרצה בנושא.

 

כל אחת מהנוכחות נשאלה למה החליטה לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת ולהוציא אותם החוצה.

 

ענת: "קצת לפני גיל 40 הרגשתי שחוץ מאשר את הילדים שלי, ולפעמים גם אותם, אני רוצה לזרוק מהחלון הכל. וכשאני אומרת הכל, אני באמת מתכוונת להכל - הבעל, העורך, העורך של העורך, אני, עצמי, הפרסונה, האישה המשוגעת הזו שנקראת ענת לב אדלר, שמכריחה אותי כל בוקר לקום ולהתקלח, להתלבש, להתאפר, להתחיל עוד יום שאני יודעת מתי אני יוצאת אליו ואין לי מושג מתי ייגמר. מפה התגלגלה תקופה שבה באמת עשיתי בדק בית של עצמי, החלומות שלי, הזוגיות, הקריירה שלי, לאן אני הולכת מכאן? אם תבואו להרצאה שלי תשמעו גם את ההמשך אבל אני ממש לא תכננתי לכתוב ספר. כתבתי כדי לא להשתגע". 

 

 

תמר: "אני כותבת על נשים המון שנים, ספרי הקודם עסק באמהות, וכל השנים בעיתונות אני כותבת על נשים ונושאים פמיניסטיים, מעמד נשים וכו'. אולי זה שלב אבולוציוני טבעי, התחילה התעסקות במיניות, זה קורה להרבה נשים סביבות גיל 40. זה נשמע כמו קלישאה מוחלטת אבל כנראה שיש בה איזה יסוד אמיתי, והבנתי שאני רוצה לעשות את זה בדרך שאני מאמינה שהיא הטובה ביותר - לא בצורה מוסרנית, מיסיונרית, אלא דרך סיפורים אישיים של נשים שמספרות על הביוגרפיה שלהן דרך הפריזמה של המיניות. היה לי ברור שאני רוצה שזה יהיה בשם גלוי ולא בדוי, כי מיניות (בעיקר של נשים) היא נושא שיש להתבייש בו, כולן מתביישות לדבר על זה. רציתי לשים את זה על השולחן, באור השמש. להוציא את זה מהחושך, ההסתרה, הבושה, ולהניח על השולחן כמו שזה. וזה מה שקרה ונכנס לספר - 23 מונולוגים של נשים שמדברות בצורה מאוד גלויה על המיניות שלהן".

 

 

אור-לי: "בסוף שנת 2013, החלטתי לתאר בעצם את השנה האחרונה בחיי שהייתה שנה בה לראשונה התנסיתי בקשר כפול, עם שני גברים בו זמנית, שידעו אחד על השני. הכל היה שקוף, גלוי, בהסכמה. אפילו יצא להם להיפגש פעם, בחיבוק די מדהים. הרגשתי שהחקירה האישית שאני עשיתי לא יכולה להשאר רק אצלי, התובנות שגיליתי על אהבה, זוגיות ויותר מזוגיות אחת, לא יכול להיות שזה משהו שנשאר רק אצלי. בער בי הצורך להניח נושא חדש על השולחן, כי זה היה בלתי נתפס בעיני שתרבות שלמה, חברה שלמה, מתנהלת לפי מתודה אחת.

מה שקרה בעקבות זה, הרבה אמרו לי שאני נורא אמיצה שאני כותבת את זה. לקח לי שנתיים או שלוש להבין שאולי היה שם איזה אומץ כי בתחושה שלי זה היה נושא פשוט, נורא טבעי וברור. החלטתי שהעניין הזה של אהבה אחד על אחד, זה משהו שראוי לבחינה. התגובות היו מדהימות, מעבר לנושא האומץ. אנשים סיפרו לי שהלכו לטיפולים פסיכולוגיים כי לא הצליחו להתחייב לחתונה ונישואים, לבלעדיות נצחית שזה מה שמצופה, אבל הם כן רוצים להתחייב רגשית ולהיות בקשר ארוך טווח. הם פשוט לא רוצים את כל המחוייבות, מי יודע מה יהיה בעוד 5-10 שנים, אז לנצח?".

 

 

למה כנשים אחד המקומות העיקריים שיש לנו הכי פחות חופש הוא מין?

תמר: "הדגמתי את זה לפני כמה ימים בהרצאה. אני נורא אוהבת לשבת ברגליים פתוחות, זה ממש נוח לי, בפיסוק. זה נורא לא נשי, לא מקובל. כל הזמן מעירים לך: "שבי ישר, סגרי רגליים". מגיל צעיר נורא את בעצם צריכה לכווץ את עצמך, להתיישר, לשים רגל על רגל, ולא לתפוס יותר מדי מקום, שלא יהיו לך יותר מדי רצונות, תשוקות. לצעוק בשקט, להיות ילדה טובה.

עדיין בבית ספר מודדים את אורך המכנסיים, כל עוד מודדים לך ויש סטנדרטים שלפיהם את צריכה להתיישר, כן, את מתכווצת. התרבות משדרת לך שאת צריכה לבוא בוואן סייז, ככה את רואה במדיה ובפרסומות. אין לך אפשרות להיות מי שאת ולתפוס מקום, תרבותית. את צריכה לצעוק בשקט".

 

 

אור-לי: "רק לציין שלא רק בבי"ס מודדים אורך מכנסיים, גם בכניסה לכנסת לפני שבועיים שלושה נכנסתי, והחצאית שלי הייתה קצרה מדי. אנחנו מצומצמות, מבחינתי, לא רק במיניות אלא בכל. ואני רוצה אפילו להגיד - גם הגברים. כולנו מצומצמים לטעמי, במובן שגם הגברים משחקים תפקיד. עצם הרצון שלנו להיות בתשוקה הנשית שלנו, שתהיה מתפרצת וטבעית. אם מסתכלים על כלל האינטראקציות שרואים כשמסתובבים, כולנו מצומצמים ולא מבטאים את עצמנו כמו שאנחנו".

 

 

האם צריך להגיע לגיל 40 כדי להבין שמשהו לא בסדר?

אור-לי: "בהרצאות אצלי על פוליאמוריה מגיעים גם גברים וגם נשים, זה די מדהים. אני חושבת שספציפית לנושא של פוליאמוריה והבחינה שלו מחדש, זה נוגע בכל השכבות ובכל המינים, בגלל באמת שיש בעיה שלא מדברים עליה. והיא שהמונוגמיה לא עובדת להרבה מאוד אנשים, בטח לאורך זמן. אנחנו ממשיכים להראות לילדים שלנו סיפורי נסיכים וילדות, שלגיה, סינדרלה, ואחר כך אנחנו בהלם.  אנחנו מתרסקות לקרקע המציאות מהבולשיט שסיפרו לנו, והבולשיט הוא לא זה שיש אהבה - אלוהים אדירים, תודה לאל, יש אהבה. אבל רבה ושונה ומגוונת, ויש המון אפשרויות לחוות אהבה. כל חיבור עם אדם הוא קסם, מה שמבקשים מאיתנו בתרבות המונוגמית זה לא רק לצמצם את עצמנו, זה לצמצם בעצם את החיות שלנו, להיות בדיאטה של חוויות, בדיאטה של חיים. למה צריך להיות בדיאטה?".

 

ענת: "אם הגעת ל-40 והמצב האישי שלך מאפשר לך עמידה על שלך, להגיד עכשיו תורי, אם יש לך תינוק יונק תלוי עדיין עלייך, את לא יכולה לעצור ולהגיד אוקיי, אני עושה חקר של המיניות שלי, של הקריירה שלי, של מה שאני רוצה. ועוד פרמטר חשוב - אם לא הגעת לנקודה של טיפה עצמאות כלכלית, לא יהיה לך אומץ לבוא להגיד, אני עכשיו בודקת ומה שיהיה יהיה. לגבי השאלה של צמצום המיניות, בעיני זה מתחיל בתלוש המשכורת. כל עוד לא יהיה מצב שבו נשים ירוויחו על עבודה זהה שכר זהה לגבר, אנחנו יכולות לשכוח מהיותנו נשים חופשיות מבחינה מינית. אז אל תדברו איתי על מיניות לפני שאתן יכולות להכנס לחדר של הבוס שלכן ולהגיד לו : "סליחה אבל זרובבל שיושב פה לידי, אנחנו עושים את אותה עבודה - הוא מרוויח 30 אחוזים יותר! אני לא מוכנה לזה יותר". עד שאת לא יכולה להגיד את זה, אין לך זכות לאורגזמות בעיני. סליחה, פה זה מתחיל".

 

 

תמר: "אני מסכימה איתך ששחרור מיני של נשים קשור קשר הדוק לעצמאות כלכלית. בספר שלי יש כל מיני אפשרות לבוא לידי ביטוי, יש נשים שבמערכת יחסים מונוגמית ארוכת שנים וזה בדיוק המקום בשבילן לבוא לביטוי ולהשתחרר, אז אני נורא נורא נזהרת מלקבוע מה נכון למי, ושיש שיטה אחת שנכונה לכולם ואחרת שלא נכונה לאף אחד. באופן בלתי שיפוטי לגמרי הספר מציג הרבה מאוד אפשרויות, קורא תיגר על הרבה אפשרויות אחרות, חותר תחת כל מיני מבנים, וכל אחת יכולה למצוא את עצמה בתוך כל אחד מהסיפורים. כמובן שברוב הסיפורים המיניות מוצגת באופן מאוד מורכב, השחרור אם בכלל מגיע לוקח לו זמן".