במזל בתולה
להיות אישה - עם ניתוח ובלעדיו
המעצבת שאחראית למהפך האופנתי של מירי רגב
הבירה החדשה של אירופה
מתכון למפרום חצילים
מסע בין ערוצים
לא עוברת סלקציה
אגדה של מלון
חותמת גומי
העסק שאחרי הסערה
מקום עם אופטימיות
ביד הלשון
לא בצל המחלה. אף על פיה
קטן עליה
תעשו כבוד לנציג המגזר
עוגת דבש טבעונית
7 תרופות שצריך בכל חופשה
X

אלמנות ואלמנים צעירים: האנשים שאיבדו את אהבת חייהם באמצע החיים

0
0
SHARES

"היה לי ברור שכשהוא ימות, אני אמות גם. ופתאום הוא מת וזה לא קרה": מרינה קיגל שוחחה עם אלמנות ואלמנים צעירים שאיבדו את בני זוגם ככה פתאום, באמצע החיים

"בעז ואני הכרנו בגיל 21, אחרי צבא, הוא מבוגר ממני בכמה חודשים בלבד", מספרת זהר בר קמה, בת 45, אחות במיון ילדים בבית חולים "איכילוב", אימא לבת 17 ותאומים בן ובת 14.5 שהתאלמנה לפני שנתיים. "בסוף השירות הצבאי, לפני יותר מ-20 שנה בעז חלה בפעם הראשונה, בסרטן מסוג סמינומה. היום הטיפול בסוג זה של המחלה מאד פשוט- עושים ניתוח, אבל אז עשו הקרנות נרחבות של אזור הבטן.

 

מחקרים מאוחרים יותר הראו שבמקרה של טיפול כזה, הסרטן חוזר והיינו מקרה מובהק שתואם את השערת המחקר: הסרטן חזר באותו אזור שעבר בזמנו הקרנות, הפעם בדמות גידול ענק של קרצינומה. הרופאים לא הביעו הרבה תקווה, אבל בעזרת טיפול כימותרפיה מאד אגרסיבי, הצליחו לצמצם את ממדי הגידול באופן משמעותי ולהסיר את מה שנותר ממנו בניתוח מסובך מאד, כיוון שמדובר באזור בו עוברים הרבה כלי דם חשובים.

 

במשך השנה הבאה בעז היה 'נקי' מסרטן וכשהמחלה חזרה בפעם השלישית, התגלו גרורות בראש. גם כאן לא ויתרנו, כאשר הוצע לנו לנסות טיפול ניסיוני מאד יקר, כי כבר לא היו ברירות אחרות – הסכמנו. אחרי שלושה טיפולים כאלה ו-CT, כאשר בעז כבר היה במצב מאד קשה ואיבד לא מעט תפקודים גופניים, הרופאים נתנו לו עוד חצי שנה. שבועיים אחרי בעז נפטר בבית, בהוספיס שאני כאחות מאד מנוסה בעבודה עם חולים אונקולוגיים, ארגנתי לו.

 

 

לאורך כל התהליך לא הסתרנו מהילדים כלום. הם היו שותפים לאורך כל הדרך. כמובן שהיו רגעים שבהם היינו חייבים ללכת על חבל דק, כדי לא לאפשר חשיפת יתר. אבל הקשר של בעז עם הילדים היה מאד חזק עד הרגע האחרון – הוא דיבר איתם והם שאלו שאלות מאד קשות – על הסבל, על המוות, על הפחדים ועל הקשיים.

 

בעז הלך אל המוות בעיניים פקוחות. הוא לא פחד. היה לו ברור שכל מה שמחזיק אותו בחיים זה הרצון להיות איתי ועם הילדים, שהוא עושה זאת בשבילנו. היה ברור שבסופו של דבר אנחנו אלה שאמורים לשחרר אותו מהסבל. לפני שנפטר, הוא כל הזמן אמר לי שהוא לא רוצה שאשב עליו שבעה ואני עניתי לו בבדיחות דעת, שאני לא שואלת אותו, כי הוא יהיה כבר מת.

 

"אחרי שהוא נפטר, הייתה, לפחות בהתחלה, תחושת הקלה. פתאום הילדים יכולים להזמין חברים הביתה, פתאום אפשר לנסוע לטייל, פתאום חזרתי להיות האימא שלהם. פתאום הדברים חוזרים למסלול יותר נורמלי. לקח זמן עד שהגיעו הגעגוע והקושי, השאלות של 'ומה היה אם...' וסוג של הבנה שאבא, בעז לא יחזור יותר. שלושת הילדים מטופלים אצל פסיכולוג וגם אני. לי לקח בערך שנה להתחיל ללכת לטיפול. מאד פחדתי מההתמוטטות. היה לי ברור שכשבעז ימות, אני אמות גם. ופתאום הוא מת וזה לא קרה. כל השנה הראשונה חיכית שמשהו יקרה, שאתמוטט, שאשבר ואז, כשהתחיל להתקרב תאריך האזכרה הראשונה, משהו קרה שם.

 

"בעז היה ד"ר להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב וללוויה שלו הגיעו מאות אנשים. לקראת יום השנה החלו לפנות אלי אנשים ולשאול אם מתוכנן משהו. הרגשתי שאני צריכה לייצר איזה משהו, להרים שואו בשביל אנשים אחרים ואז הלכתי לטיפול. אני מטופלת גם היום וזה מאד חשוב לי. בפגישות שלי אני מדברת לא רק על האלמנות שלי, אלא גם על החיים שלי שכבר לא כוללים את בעז ולא קשורים אליו".

 

אז בעצם היום את גם אימא וגם אבא בשביל הילדים?

"לא, אני אימא, שכמובן משתדלת לעשות כל מה שאפשר כדי לספק לילדים שלה מסגרת משפחתית נורמלית, אבל לפני כמה זמן הייתה לי סצנה עם הבת הגדולה שלי, בה הרגשתי קצת שאני גם וגם. תמיד, כשלילדים הייתה בעיה כלשהי או קושי, אני הייתי המחבקת והמנשקת ובעז היה זה שמדבר ומעודד. אז כאשר הבת שלי נאלצה להתמודד עם משהו לא פשוט, היא ישבה איתי, סיפרה לי מה קרה ואני דיברתי איתה, עודדתי אותה והיא המשיכה לבכות, לא הפסיקה עד שבסוף היא אמרה לי: 'נו מה, את מנסה להיות אבא? חבקי אותי כבר'".

 

***

את הגוש הגדול בשד של אפרת, אשתו, זיהה מעין אמיתי, פסיכולוג ארגוני (50), כאשר הניקה את בנם השני, ושניהם באמצע שנות השלושים לחייהם. "התעקשתי שתלך להיבדק. היא קבלה הפנייה לבדיקת אולטרה-סאונד, הם טענו שלא רואים שם כלום, למרות שממש אפשר היה להרגיש. חצי שנה לאחר מכן היא חזרה שוב על הבדיקות, ואז אובחן הסרטן. ביום שהוא קבלנו את האבחנה היא כבר אובחנה כבעלת סרטן שד גרורתי שמהר מאוד התגלה כנמצא בשלב 4, אחרי ההלם הראשוני, אני בתור אדם משימתי רצתי לבדוק את המחקרים והסטטיסטיקות בנושא. מצאתי שפחות או יותר, עם הטיפולים המתקדמים ביותר שהיו קיימים אז, הממוצע, החציון והשכיח של השרידות נמצאים על סדר גודל של  כ-3 שנים. היא לא הרגישה שום כאבים באותו זמן. "ביום שבו הודיעו על המחלה כבר אמרו בין השורות שזה רק עניין של זמן. כמובן ששום דבר לא נאמר בצורה מפורשת, הרופאים לא התחייבו. נאמר שבשלב זה המחלה לא ניתנת לריפוי, הטיפולים שיינתנו יהיו מאריכים חיים, בתקווה שיפתחו תרופות חדשות ואז יאריכו את חייה עוד יותר.

 

אפרת נלחמה עד הסוף כמו לביאה, קיבלה את כל הטיפולים האפשריים, ואני, אדם פרקטי הבנתי שתהליך הפרידה שלי ממנה כבר התחיל. נאהב, הבכורה, הייתה אז בת 4, ונווה היה בן שנה וקצת. הם היו עדיין מאד קטנים. התחלנו בטיפולים – כימותרפיה ותרופות ביולוגיות, כי כבר לא היה טעם לעשות ניתוח. אפרת, כמו כל חייה שילבה גבורה ונעימות, אחרי כל טיפול הרגישה לא טוב 24-48 שעות. חולשה נוראית, בחילות והקאות קשות ואז חזרה לתפקד. כמובן שהשערות נשרו וככל שהתקדם הזמן, לקח לה כמובן יותר זמן להתאושש, הגוף נחלש והחל לשנות צורה. אפרת נאבקה לשמור על כוח ובריאות באמצעות שינוי לתזונה טבעית ואורגנית, תרגולי יוגה לחיזוק הגוף, אבל בשנה השלישית למחלה. הגרורות החלו לאכול את העצמות, החליפו לה את מפרק הירך וחוליה בגב. בסופו של דבר היא כבר הייתה נכה עם יכולת ניידות מוגבלת מאוד, וגם הכאבים היו בלתי נסבלים, כי בשלב זה משככי כאבים כבר כמעט לא משפיעים.

 

 

כמובן שאפרת והמחלה והסבל שלה הפכו לדבר המרכזי בו עוסקים, וזה הגיוני ומוצדק. אני באופן טבעי שמתי בהמתנה את עצמי, הצרכים שלי, החלומות והשאיפות. השאיפה היחידה הייתה להקל ככל הניתן על אפרת ולספק לילדים סביבה נורמלית, תומכת ומעצימה ככל הניתן. מצד אחד היה צריך להמשיך להיות בן זוג תומך ואוהב והחל משלב מסוים גם קצת מטפל סיעודי. מצד שני הייתי אבא לשני ילדים קטנים ומצד שלישי, הייתי צריך לפרנס את כל המערך הזה.

 

בשנתיים הראשונות הסתדרנו כמעט לבד, אחרי זה עברנו לגור בקיבוץ שבו גרה משפחתה של אפרת. ההורים שלה ואחותה בעיקר טיפלו בה. אני התמודדתי עם אתגרי עבודה אדירים, כיוון ששנה לפני שאפרת חלתה פתחתי חברה עצמאית ועם אתגרי ההורות לשני הילדים עם כל התמיכה, ההכלה, הצחוק, המשחק והאנרגיה מצד אחד ועם החינוך והצבת הגבולות מהצד השני. ועם כל אלו, עדיין כל מחשבתי וליבי היו נתונים לה. לאהבה שלי אליה ולסבל הנוראי שהיא עוברת. הייתה תקופה שישנתי 4 שעות בלילה. הייתי מכריח את עצמי לישון, כי אני, כאמור אדם משימתי וגם שינה הפכה להיות משימה. ההתמודדות הזאת עם לחץ, שחיקה, חרדה זה חלק מהמקצוע שלי ולכן השתמשתי בכלים שעד כה לימדתי את האחרים להשתמש בהם. אתה לומד להיות מאד חסון. גם בדרך שבה אתה בוחר את המחשבות שלך ומנווט את הרגשות שלך ועובד נכון עם הגוף שלך, כדי לפתח עמידות. זה לא כמו להיות רובוט, אבל זה כן אומר להיות מאד ממוקד ויעיל.

 

אני זוכרת ששבועות ספורים לפני פטירתה של אפרת, כשבאמת המצב כבר היה בלתי נסבל, נסעתי לסדנה בצפון הארץ ואיפשהו באמצע הדרך הרגשתי שמשהו אצלי נשבר. עצרתי בצד הדרך, נתתי בכי של חצי שעה טובה, התקשרתי ללקוח והסברתי שאני לא מסוגל ללמד יום שלם, כיוון שבבית קורים דברים כאלה וכאלה, הסתובבתי וחזרתי. נדמה לי שזו הפעם היחידה שביטלתי פעילות מסיבות רגשיות ולא פיזיות כמו מחלה שלי או של אחד הילדים.

 

אנשים מבינים אותך עד כמה שאפשר. לאנשים מאד קשה להתמודד עם שכול, החברים נוטים להתרחק כי זה תמיד מביך ולא יודעים מה להגיד, גם למשפחה קשה כי גם הם עסוקים באבל ובאבדן שלהם. למרות שאני המשכתי להיות בדיוק מי שאני, עם ההומור הציני שלי והמשימתיות. שמתי לב שאנשים מסתכלים קצת באופן עקום, הרי יש ציפייה של איך אמור להיראות אדם באבל, אבל אני לא יכולתי לתת מענה לציפייה, כי לא עברתי השתלת אישיות מצד אחד, ומצד שני אנשים מסביבך לא יודעים שאתה בתהליך של אבל ופרידה שנמשך כבר שנים. ישבתי לידה בשניות בהן היא נשמה את נשימתה האחרונה. שבועיים לפני מותה העברנו אותה לבית של ההורים שלה, כדי שהילדים לא יהיו כל הזמן בסביבה של חולי ומוות, אבל יוכלו לבוא לבקר אותה. היום הילדים כמעט לא זוכרים את אפרת, הם בני 16 ו-13 והם חיים יותר שנים בלעדיה. הם לא כל כך יודעים או זוכרים איך זה לחיות עם אמא, אלא בעיקר עם אבא שהוא קצת אמא. גידלתי אותם, המשכתי לעבוד ולנהל חברה, להעביר סדנאות, וכיוון שכאשר היא נפטרה כבר הייתי בסופו של תהליך ההתאבלות והפרידה ולא בתחילתו. פגשתי את המין הנשי מחדש, ולא, זה לא לקח הרבה זמן.

 

"צריך לזכור שלא הייתי רווק אפילו שנייה אחת מימי חיי, כי היינו יחד אפרת ואני מגיל 16 - פגשתי אותה בבית ספר בגיל 16 ושבועות ספורים אחר כך הפכנו לזוג וכך היינו אחד עם השנייה במשך 24 שנים רובן נפלאות עד הסוף ממש. כשנה אחרי מותה של אפרת עברנו לתל אביב ומצאתי את עצמי עושה כל מה שעושים רווקים תל-אביביים, אבל באיחור של 20 שנה, הייתי בן 40. אני בן אדם שאוהב חיים אוהב לצאת, אוהב מסיבות, אוהב חברה, אם כי ספציפית מאוד. מעבר לזה מסתבר שאלמן חמוד ומשכיל, בעל מקצוע חופשי שמרוויח לא רע וגם נראה בסדר גמור מהווה אטרקציה" מי היה יכול לדעת.

 

הרגשת אי נוחות מצידן כשסיפרת שאתה אלמן?

לא. אני מניח שהסגנון שלי, שמתייחס לנושא בקלילות ואפילו עם הומור, שחור כמובן, גרם לכך שכל אי הנוחות נעלמה. מעולם לא נכנסתי לאתר היכרויות ולא השתמשתי באפליקציה. מסתבר שהייתי מעניין מספיק כדי לייצר ממפגשים מקריים בעולם האמיתי כמעט את כל מה שנדרש. הסתפקתי בפייסבוק (ולפני זה היה אתר עתיק בשם קפה דה מארקר) להכיר נשים. נושא האלמנות מעולם לא הוסתר ולא היווה מקור לדחייה, לפחות לא כזו שאני יודע עליה. ברור שאם מישהי מצאה ענין ולא פנתה או לא נענתה מהסיבה הזו אני מעולם לא אדע.

 

הייתה מישהי שנרתעה מזה?

"אולי, אבל אני לא יודע. את מי שיצא לי לפגוש, זו הייתה חוויה נחמדה. חלק מהאינטראקציות הפכו למערכות יחסים קצרות יותר או ארוכות יותר וגם סטוצים עליזים לחלוטין. אבל בגלל שהייתי המון שנים עם אותה אישה, אני אדם מאד זוגי, אני תמיד מכוון לאינטימיות עמוקה ולמערכת יחסים, לכן אף פעם לא אמרתי שאני יוצא לדייט. אמרתי שאני יוצא למערכת יחסים פוטנציאלית. לפעמים היא אכן הפכה לכזאת, לעתים יותר קרובות לא".

 

זה הלחיץ נשים?

"זה לא הלחיץ כי לא אמרתי את זה בקול רם, אבל אני מניח שהגישה שלי שמתעניינת ומכוונת מהרגע הראשון דווקא כובשת את הלב. מערכות יחסים זה מאד נחמד, אבל יש עוד כמה דברים שאני עוסק בהם בחיים. היו לי כמה מערכות יחסים משמעותיות. הנוכחית שהיא המשמעותית ביותר מן הסתם היא עם כרמית. אנחנו לא מגדירים את עצמנו באופן מסורתי כזוג. אין לזה הגדרה. אנחנו אלטרנטיבה. אנחנו חיים יחד כי יש לנו את נאיה, ילדה משותפת בת 3.8 והיא אור, שמחה וכריזמה. אנחנו הורים משותפים, חולקים הרבה אינטימיות וחברות, אבל כל אחד מאתנו פתוח לעשות מה שהוא רוצה עם מי שהוא רוצה. אם תשאלי אם אנחנו פוליאמורים או פולי-משהו אחרים, אז אנחנו נענה שאנחנו לא מאמינים בהגדרות. אנחנו נותנים לחיים להתרחש ובכל רגע נתון בוחרים מה אנחנו רוצים לעשות ועם מי".

 

איך הילדים קיבלו את מערכות היחסים שלך?

"אחד הדברים המתאפשרים כשאתה מגדל ילדים לבד, הוא שהילדים מתעצבים במידה רבה על פי עולם הערכים שלך, הסגנון שלך ואפילו הדיבור שלך, לטוב ולרע. נאהב ונוה מטבעם מאד גמישים ומקבלים. אם יש להם אמירה ביקורתית כזו או אחרת, הם לא ישמרו אותה בבטן. כרמית היא סמכות הורית נוכחת ומשמעותית, היא גם מאד מעניקה ויודעת לשים גבולות. העניין של החיים המשותפים באותו בית – גם אותו אנחנו מציבים כזמני, כי אולי יום אחד נחליט לחיות בבתים נפרדים, כמובן בקרבת מקום, כי יש לנו ילדה משותפת. ואולי נחליט שאנחנו ממסדים את הקשר לחלוטין. הכול פתוח. אמרנו לאחרונה בחצי צחוק חצי רצינות שאנחנו ליבי"ם – לא ידועים בציבור".

 

 

מה היית ממליץ לאלמנות ואלמנים אחרים?

"קטונתי מלהמליץ כי כל אחד עובר את התהליך שלו, עם מבנה האישיות שלו ועם הסיפור הייחודי שלו אבל ההמלצה שנתתי לעצמי וניסיתי ליישם היא לא להתעסק במוות. המוות הוא חלק אינטגרלי מהחיים וזה רק עניין של טיימינג. איבדת מישהו יקר, אבל איבדת גם אנשים אחרים לפני. ותאבד בהמשך. זמננו כאן מוגבל והתמקדות בדברים שזוללים ממך אנרגיה היא נוראית. מי שהלך הלך תן לו, רגשית, נפשית, ללכת לדרכו. בשיר השלום של רוטבליט יש שורה כזו  "הניחו להולכים".

 

אתה חושב מה היה קורה אם אפרת לא הייתה מתה?

"זו השאלה הכי אומללה שאפשר לשאול. לא חשבתי על זה אף פעם. אני זוכר אותה באהבה עצומה. גדלתי איתה. פעם אמרתי שאנחנו שני עצים שגדלו אחד ליד השני ובשלב מסוים השתלבו והמשיכו לגדול יחדיו. רק שבשלב מסוים חלק מהעץ הלך לעולמו, אבל החלק השני ממשיך בחיים".

 

***

"כשפגשתי את נטע שנינו היינו בסוף השירות הצבאי שלנו", מספרת אורלי (שם בדוי), בת 45. "בחופשת השחרור המשותפת כבר עברנו לגור יחד. למרות הגיל הצעיר זה לא היה נראה לנו מוזר. אחרי שנתיים, כשהייתי בת 22 ונטע בן 23, החלטנו להתחתן, בעיקר בגלל הסבתא שלי שרצתה מאד להספיק לראות את הנכדה שלה מתחתנת. בסופו של דבר סבתא חיה עשור שלם אחרי נטע וזה אף פעם לא הפסיק לשעשע ולהרגיז אותי בו זמנית.

 

כאשר החלטנו להתחתן, כולם מסביב חשבו שאני בהריון, אבל אני חושבת שהתחלנו את כל ההתעסקות הזאת רק בגלל שהיינו נורא צעירים. היום אני בטוחה שלא הייתי מסכימה בכלל לערוך חתונה של 400 איש, אלא בוחרת, למשל, לטוס לחו"ל. ואכן, לא הייתי בהריון כי את הילד הראשון שלנו ילדתי רק לקראת גיל 26. כמה חודשים אחרי שילדתי, עדיין הנקתי ולילה אחד אמרתי לנטע שבא לי עוד ילד. יום למחרת התחרטתי, אבל מסתבר שכבר הייתי בהריון עם בתנו השנייה.

 

ביום התאונה הייתי בחודש חמישי, בבית עם תינוק. התעוררתי בבוקר וראיתי שנטע לא חזר בלילה הביתה. זה קרה לו כמה פעמים, כשהיה יוצא לדוג ושוכח שהטלפון מכובה. בבוקר הייתי צריכה ללכת לעבודה כמורה בתיכון. בגלל שנטע עוד לא חזר ולא ענה לטלפון, נאלצתי לבקש מאחותי שתשים את הילד בגן בזמן שאני נוסעת לעבודה.

 

בכיתה התלמידים לא הפסיקו לדבר על התאונה המחרידה שראו בדרך לבית הספר. רכב התרסק והנהג עף דרך החלון. למרות היותי אדם חרדתי, ניסיתי לסלק מעצמי את המחשבות האלה. בהפסקה שאלתי את אחת המורות על התאונה ושיתפתי אותה שכנראה מדובר בבעלי והיא מיהרה להרגיע אותי, כי ראתה שהאוטו בצבע אפור, וככל שהיא יודעת, האוטו שלנו לבן. מה שהיא לא ידעה היה שבדיוק החלפנו את האוטו.

 

בשיעור הבא הייתי צריכה להעביר מבחן לכיתה י"א. ראשי כבר היה מלא במחשבות שעוד רגע יקראו לי להודיע על כך שבעלי נהרג בתאונה. אבל ישבתי וחיכיתי. אחרי כמה דקות ראיתי שדרך הדלת מציצה אחת המורות, עיניה אדומות ונפוחות. הבנתי שהרגע מתקרב. ואז, אחרי זמן קצר הגיע מנהל בית הספר וקרא לי.

 

בחדר חיכו לי לא פחות מ-17 אנשים, מורים, חברים, אחות ואפילו רופא, שהביאו במיוחד, בגלל היותי בהריון. עד יום לא מבינים מה קרה בתאונה. בגלל שנטע לא היה חגור, מעוצמת המכה הוא פשוט עף מהחלון לשולי הכביש ורק בבוקר מצאו את גופתו.

 

כעסתי עליו מאד. כעסתי על כך שלא חגר את חגורת הבטיחות, כי הערתי לו על כך אינספור פעמים. רציתי להגיד 'אמרתי לך', אבל לא היה למי. הלוויה הייתה באותו יום ובאותו יום אמרתי לעצמי – הוא מת, אבל אני חיה. עד לאותו רגע הייתי בן אדם שנוטה לדחות דברים לזמנים טובים יותר. מאז – אני חיה את היום. משתדלת לעשות ולהספיק את הכל.

 

אחרי מותו של נטע הייתה לי זוגיות, אפילו לא אחת. בכל פעם כאשר דובר על לעבור לגור יחד, סירבתי, מהסיבה הפשוטה – אם מישהו יעבור לגור איתי, כבר לא יהיה לי חדר משלי. אני באה ממשפחה גדולה והפרטיות מאד חשובה לי. גם כשעברתי לגור עם נטע בזמנו, רציתי חדר משלי. ילדיי, שהיום כבר בגיל ההתבגרות, כמעט לא שואלים על אבא, הקטנה בכלל לא מכירה אותו ואני עצמי לא מרבה לדבר עליו". 

הכי מחופשות באתר