היום התקשרה אלי אישה נחמדה ואמרה שהיא תחקירנית בערוץ כלשהו וביקשה את עזרתי: היא צריכה זוג, לא צעיר, גבר ואשה, שהחליטו ביחד ולחוד שהם לא רוצים ילדים. אבל זה לא מספיק. היא צריכה זוג שטוב להם עם ההחלטה הזאת של האין ילדים; כאלה שהחיים שלהם בסך הכל טובים, יש להם את זמן ופניות לטפח קריירה בלי אשמה; כאלו שיכולים להשקיע בתחביבים. והאהבה שלהם חזקה כתמיד, הם מאושרים.

 

עוד ב- Onlife:

 

היא אמרה שהיא רוצה אותם לא מהססים, אלא חדורי אמונה ב"אין-ילדים" שלהם, כדי שיעמידו אלטרנטיבה מושכת למציאות הקונבנציונלית של אימא-אבא, שלושה ילדים, כלב וארבע על ארבע. אלטרנטיבה שלא נוכל לטאטא מתחת לשטיח, אלטרנטיבה שתעורר קנאה אצל המחזיקים בנורמה הפרו-נטליסיטית.

 

אם אתם לא מאושרים במצבכם, אתם כישלון

אני מדגישה שהיא הייתה נחמדה, כי לא רציתי לכעוס עליה. לא תוך כדי השיחה ולא אחר כך.  אבל אחרי שסגרתי את השפופרת כעסתי. לא עליה, אבל על הקלות הבלתי נסבלת של הבקשה שלה. כעסתי על זה שהניסיון שלה לצאת נגד נורמה אחת - ילדים כמבטיחי אושר ומימוש עצמי - נורמה שחייבים לאתגר אותה ללא ספק, חיזק ואישר נורמות מזיקות לא פחות. למשל, שיש משהו כזה שנקרא אושר; שזוגיות הטרוסקסואלית היא מתכון ישיר להשגתו; שמימוש עצמי (מה זה?) מבטיח הצלחה בחיים; שאפשר שחיים יהיו רק טובים ומעניינים (בלי להיות לפעמים גם גרועים ומבאסים); ושהחלטות הם משהו שאנשים בעלי אישיות חיובית תמיד עומדים מאחוריהן (כלומר שחרטה זה בהכרח רע). לציפיות החברתיות האלה יש פוטנציאל הרסני ממש כמו לציפייה ללדת.

 

אבל מעבר לדרישה שהזוג שיוצג בטלוויזיה יהיה מושלם מבחינת כל הדרישות החברתיות האחרות, מה שעלה מדברי התחקירנית זה שאם אין לכם ילדים, אתם חייבים להיות מאושרים (עדיף כל הזמן) אחרת אתם מוגדרים ככישלון מראש, כישלון צורב, והחיים שלכם לא ראויים. חשבתי גם שמה שעולה מהשיפוט החברתי הקשוח הזה הוא שמי שיוצא נגד הנורמה (במקרה הזה מי שבוחר/ת לחיות ללא ילדים) חובת ההוכחה עליה-עליו. היא או הוא צריכים להוכיח שהחיים שלהם שווים חברתית (לפחות סבבה) כדי שהבחירה שלהם תהיה אפשרות לגיטימית בכלל.

 

אני מסתכלת מסביב ורואה גרסאות מגוונות של האידיאל החברתי של מעמד הביניים הקפיטליסטי הנאו-ליברלי. זוגות הטרוסקסואלים מטופלים בילדים, בקריירה, בוילה קרוב למרכז ובכרטיס טיסה של פעם פעמיים בשנה לחו"ל, כדי לקבל השראה או לברוח. והם? הם לא נראים לי בהכרח מאושרים, או חדורי אמונה, או נושאי דגל החיים טובים. בכל אופן לא תמיד.

 

חייבות להיות מאושרות ומושלמות (צילום shutterstock)

 

גם אנחנו לפעמים רדופים, לא מרוצים, לא מאוהבים

לפעמים הם נראים שמחים ומרוצים והמבט שלהם מלא נחת על בני הזוג, על הילדים, על החיים שיצרו לעצמם, אבל הרבה פעמים לא. אני רואה אותי ואותם לא פעם רדופים, לא מרוצים, לא מאוהבים, ואם מקשיבים, אפשר לשמוע איך הם/אני אומרים שהיינו נותנים הרבה כדי לחיות חיים אחרים, להימלט מהילדים, מהעבודה, זה מזה.   

 

אני לא מחדשת כאן כלום. לא התכוונתי. כל אחד/אחת מאתנו מכירה זוגות כאלה, אולי הם חלק מזוג כזה. אולי כי כולנו מרוצים ולא מרוצים, שמחים ועצובים, אוהבים ושונאים את בני בנות הזוג שלנו, את הילדים שלנו. וזה לא משנה מאיזה מעמד אנחנו ומה הסיפור שלנו. כי ככה זה החיים.

 

אבל עלינו, ההטרוסקסואלים ההורים הנורמטיביים (לכאורה) לא חלה חובת ההוכחה. אנחנו יכולים להיות אומללים לגמרי ובכל זאת סגנון חיינו עדיין ייחשב על ידי החברה שלנו לאידיאל. ואילו זוגות בלי ילדים חייבים להראות שזה שווה את זה, שהם מאושרים, שהחיים שלהם מלאי משמעות, שהם מצליחים לעשות את כל מה שאנחנו רק חולמים עליו. אם הם יוכיחו פחות מזה (למשל שהחיים שלהם הם חיי שיגרה אפורה כמו אלה שלנו) אנחנו נביט בהם ברחמים, בוז ועליונות.

 

כדי לסטות מהנורמה, אנחנו חייבים להיות מושלמים

תוך כדי המחשבות האלה נזכרתי שלפני כמה שנים קראתי ראיון עם אמא שחיה בזוגיות חד מינית. היא אמרה שהגננת הסתכלה עליה ועל חברתה בחשדנות בפעם הראשונה שהן הביאו את הילדה לגן. בדיעבד הן הבינו שהגננת לא האמינה שהן יכולות ליצור מודל הורי-משפחתי-אימהי משמעותי לרכה הנולדת. אבל, אמרה המרואיינת בגאווה, אחרי כמה חודשים, זה השתנה. הגננת אמרה לנו שאנחנו האמהות הכי טובות בגן.

 

חשבתי כמה זה קשה ומחייב להיות האמהות הכי טובות בגן. ואיך זה שאני, שחיה בזוגיות נורמטיבית, לא הרגשתי אף פעם שאני חייבת להיות בהכרח האימא הכי טובה בגן. אף גננת לא עיקמה אף בשיפוטיות כשנכנסתי עם בנותיי לחדר, או עקבה אחרי בחשדנות. אף אחד או אחת לא ראו בי חשודה באמהות לא ראויה. הייתי מצוידת בזוגיות הטרוסקסואלית. הייתי מוצלחת מראש.

 

וזה שוב הזכיר לי שכדי לקבל היתר לסטות מנורמה אחת, אנחנו חייבות למלא בקפידה את כל הדרישות החברתיות האחרות.

 

אמרתי לתחקירנית שאני לא מכירה זוג כזה. אמרתי לה גם שאין בעצם זוג כזה לא בקרב אלה שחיים בלי ילדים וגם לא בקרב אלה שחיים עם ילדים. אבל היא לא ממש הבינה. היא אמרה שהיא תמשיך לחפש את הזוג הכי מתאים. חשבתי שבסך הכל היו לה כוונות טובות. היא רצתה להראות לעולם שזה אפשרי לחיות בלי ילדים וליהנות מהחיים. שלא רק ילדים זה שמחה. היא אולי רצתה להשתכנע בעצמה. אז מה אני רוצה ממנה?   

 

___________

 

תמר הגר היא מחברת הספר-רומן-מחקר "בכוונה תחילה", המתבונן בצורה מורכבת על מוסד האימהות דרך סיפורי חייהן של נשים במאה ה-19 והיום