זוגיות עם אדם אחד, כלומר זוגיות מונוגמית, נראית לרובנו כמובנת מאליה. ניהול מספר מערכות יחסים במקביל מתחבר לנו אוטומטית לבגידות, חיים כפולים, שקרים ומזימות. מסתבר שאפשר גם אחרת. תכירו: פוליאמוריה. או בתרגום לעברית: מערכת יחסים רומנטית בין יותר משני אנשים. מערכות היחסים יכולות להיות סטרייטיות לחלוטין, כלומר אישה וגבר או הומוסקסואליות- שני גברים או שתי נשים.

"מונוגמיה לאורך שנים רבות שימשה כאמצעי דיכוי בתחילה של נשים, ובמאה האחרונה גם של גברים", אומרת ליהי רוטשילד, 29, מאסטרנטית למגדר באוניברסיטת בן גוריון, וממייסדות הקהילה הפוליאמורית הישראלית. "החברה מחלקת את כולנו לזוגות ולתבניות".

לפי רוטשילד, התרבות הפופולארית מציגה מערכות יחסים מונוגמיות כאמצעי המרכזי להשגת האושר. "זוגיות מונוגמית מוצגת כמושא שאיפות בשירים, באגדות, בספרים ובסרטים. אלה תמיד זוגות, הם תמיד של גבר ואישה, ובכל מצב שנכנס גורם נוסף לתמונה הוא מאיים על יציבות הקשר, ולפיכך על האושר הסגולי של הדמויות. הוא מעולם אינו יכול לבוא בנוסף, או ביחד עם, אלא תמיד במקום, ועל חשבון".

"אל תצמצמו לי את אפשרויות הבחירה"

המונח פוליאמוריה הופיע לראשונה בתקשורת בראיון שנתנה רוטשילד ב-2007. " השיח על זה הולך ומתפשט. הקהילה שלנו בארץ היא קטנה מאוד וחדשה יחסית. אנחנו לא 'מגייסים' אנשים, אבל אנחנו פוגשים אנשים שידעו שהם רוצים משהו אחר מזוגיות, ואנחנו נתנו להם מענה".

רוטשילד מגדירה פוליאמוריה כתפיסה או אורח חיים שמכירים ביכולת של אנשים לאהוב, לרצות, להימשך באופן רומנטי ליותר מאדם אחד בו זמנית, לממש את האהבה הזו ולפעול על פיה באופן שהוא מוסכם, גלוי וידוע לכולם. "יש כאן בעומק תפיסה שמאפשרת חשיבה מחדש על כל ההגדרות והשילובים של מערכות יחסים ואהבה רומנטית או אפלטונית. זה מונח חדש, אין לו היסטוריה רבה, הוא נכנס לשימוש בתחילת שנות ה-90 אך אנשים ניהלו מערכות יחסים פוליאמוריות מבלי שכינו זאת כך שנים רבות לפני. המושג נטבע אז על-ידי מספר אנשים שונים, והתפשט בין קהילות וברשת. החלה להיכתב ספרות בנושא".

 

תנו לבגוד בשקט

אתר הכרויות צרפתי לאנשים נשואים עורר סערה גדולה. אולי הגיע הזמן להודות שמוסד הנישואים פשט את הרגל?

לטור המלא

 

"אני רואה בעובדה שהתרבות נותנת לגיטימציה רק למונוגמיה כדרך חיים טובה אחת ויחידה – דיכוי", אומרת אור-לי ברלב (41), גרושה ואם לשתי ילדות, עצמאית, מרצה, כותבת ופעילה חברתית. "הדיכוי הוא בעצם צמצום האפשרויות לבחור איך לחיות. אין לי שיפוט כלפי מונוגמיה או כלפי מי שבוחר בזה כי זו באמת שאלה אישית. זה כמו שתשאל אותי אם יש לי שיפוט כלפי אנשים שאוהבים כוסברה". ברלב התנסתה בעבר במערכות יחסים מונוגמיות ואף הייתה נשואה 10 שנים. "היום אני מרגישה שזה לא מתאים לי". היא מספרת על מחקרים שמדברים על כך שמונוגמיה היא דרך חיים בקרב מיעוט מקרב חברות אדם על פני כדור הארץ. "זה נכון שהיא רווחת באופן מוחץ בתרבות המערבית, אבל התרבות המערבית היא רק חלק ממה שקורה על פני הפלנטה, וישנן המון חברות אדם שחיות בכל מיני מבנים חברתיים שונים לחלוטין. זה עניין תרבותי".

מונוגמיה? לא חובה

רוטשילד קובלת על ההגדרות המוכרות למערכות יחסים. "יכול להיות אדם שיש לי איתו רגשות הדדיים אך איננו מתראים רבות, ועדיין יש בינינו קשר רומנטי. דוגמה אחרת – מישהי שגרה בחו"ל ואיננו נפגשות כמעט, ועדיין יש רגשות וחשיבות הדדית. פוליאמוריה מאפשרת לנהל מערכות יחסים רבות ובמקביל מערערת על ההגדרה החברתית של מערכת יחסים, מה היא כוללת, מה רמת האינטנסיבה, מה צורת ההתפתחות".

ברלב מאמינה שהדיכוי כה יעיל, שרבים מאיתנו כלל לא מודעים לאפשרויות שאינן מונוגמיה. "המצב היום הוא שכשליש מהנישואים בישראל מסתיימים בגירושין. יש לכך כל מיני סיבות, אבל אחת מהן להערכתי היא המונוגמיה שלעיתים מייצרת בתוכה אנשים כבויים, ששכחו איך זה להתרגש, איך זה כשהלב מפרפר, איך זה להיות מאוהב. הרי גם מתוך שני השלישים של הזוגות שנשארים נשואים - כמה מהם נשואים באושר, בתשוקה, ואהבה גם אחרי שנים? אני מעריכה שאחוז מאוד קטן".

אנשים שכחו איך זה כשהלב מפרפר. אור-לי ברלב. צילום: מירב בסון

בחברה שכה מקדשת את הזוגיות המסורתית, ברור שחיים פוליאמוריים אינם נטולי קשיים. "פוליאמוריה מפגישה אותנו עם רגשות של קנאה ורכושנות לצד כמיהה ליציבות וביטחון", אומרת ברלב, "אבל כל הרגשות האלה יושבים על אמונות רווחות שבחרתי לבחון אותן ביני לבין עצמי: האם יש לי במה לקנא אם יש לי בן זוג שמקיים קשר מקביל עם אישה אחרת? האם זה באמת בא על חשבוני כמו שנהוג לחשוב? האם זה גורע במשהו מאהבתו אלי? האם זה גורע במשהו מהאינטימיות שיש בינינו? האם זה פוגע איכשהו בעומק של הקשר שלנו?", ברלב השיבה בשלילה לשאלות הללו, והבינה מכאן שקנאה גם היא עניין תרבותי. "ויותר מזה, הבנתי שכאשר אדם שאני אוהבת, מאוהבת בו, חווה חוויות של אושר וחיבור עם אדם אחר - זה ממש משמח אותי".

"להיות פוליאמורי אין משמעותו לא לקנא אף פעם", מוסיפה רוטשילד. "אנחנו לא נולדים עם שכבת הגנה אוטומטית שמאפשרת לנו תמיד להיות מלאי ביטחון, להימנע מקנאה ומחששות, אך ההסתכלות על קנאה היא אחרת. בחברה שלנו הקנאה הפכה להיות מהות הבעיה. אני רואה אותה דווקא כסימפטום. אם אדם מקנא זה נגזר מצורך לא מסופק בתוך הקשר. לפעמים מקנאים לא במה שיש לאחרים, אלא במה שאני לא מקבל, וצריך להבין מה חסר כדי להתגבר על הקנאה. זה יכול להיות ערב לבד, תשומת לב, סוג פעילות מסוים, מחמאות או כל צורך אחר של האדם המקנא. אם אתה חוקר לעומק מה אתה צריך על מנת לעקור את הקנאה מהשורש, תוכל במקום לשלול מבן-זוגך את החופש להיות עם אנשים אחרים, לאפשר לו זאת ותוך כדי לקבל את מה שאתה צריך".

קנאה היא סימפטום. ליהי רוטשילד. צילום: טום וינטרס

ברלב מעידה כי "ברגע ששחררתי את הקנאה והרכושנות ודווקא מתוך ביטחון באהבה שלנו, ראיתי כמה קל לפרגן. וכל צעד שאני עושה בקשר הפוליאמורי הפתוח הזה, משתקף אלי בחזרה בצעד דומה מהצד השני. וכך אני יכולה לחוות בעצמי את החופש להיקשר רגשית עם עוד אדם במקביל לקשר הקיים, ולקבל בחזרה פרגון, אהבה ומרחב מאפשר לחוות עוד חוויות של חיבור ואהבה".

למרות המצג האופטימי והאוטופי, רוטשילד מספרת כי לא כל מערכות היחסים הפוליאמוריות הן מושלמות ואידיליות, וגם הן סובלות ממשברים ומבעיות. כמו בכל קשר בין אנשים גם במערכות יחסים מרובות משתתפים יש רגעים קשים, יש נקודות משבר, יש כשלים בתקשורת ויש פרידות. "התמרון המתמיד בין צרכים ורגשות של אנשים שונים מצריך הרבה מודעות עצמית, הקשבה, ונכונות מתמדת לבחינה מחודשת וללימוד עצמי מתמשך".

"אני מאחלת לכל אחת לנהל את מערכת היחסים, או מערכות היחסים שעושות לה טוב, ולא לפעול לפי הספר", אומרת רוטשילד. "למרות חוסרה הבנה מצד החברה שלעתים מקשה, למערכות יחסים פוליאמוריות, יש יתרונות לא מעטים. הן מעודדות תקשורת פתוחה, כנות ומודעות עצמית. אין דפוס קבוע למערכות יחסים פוליאמוריות, וכל אחת מעצבת לה את מערכת היחסים המתאימה לה ולאנשים איתן היא מנהלת אותה, ולכן הסיכוי שסוג מערכת היחסים יתאים לדרישות ולצרכים האישיים גדול בהרבה, מאשר בפעולה על פי דפוס מוכתב מראש".

כל אחת מעצבת לעצמה את מערכת היחסים המתאימה לה. צילום: shutterstock

ברלב, שנחשפה לאופציה הפוליאמורית במהלך נישואיה ובחרה בה לאחר שאלה הסתיימו, מדברת מניסיון על יתרונותיה של הפוליאמוריה על פני המונוגמיה. "בזוגיות מונוגמית הביטחון והיציבות הם סוג של אשליה. הרי בכל רגע כל קשר יכול להסתיים. כשמבינים את זה, שזו אשליה, מבינים שביטחון נבנה לא מתוך מוסכמה או חוזה, כמו במונוגמיה, אלא מתוך הקשר עצמו, מתוך עומק החיבור שיש בתוכו". ברלב מדגישה את חשיבותה של הפתיחות והגמישות ההדדית. "כשהכל גלוי ומונח על השולחן - זה מעצים את הקשר".

ומה אומרים ההורים? "ההורים מאוד מקבלים. הם יודעים על זה, זה גלוי בפני חבריהם בזכות הראיונות שנתתי לעיתונים", מספרת רוטשילד. "אני מאוד פומבית בנושא, והתגובות שלהם אוהדות ותומכות". במשפחתה של ברלב מדובר על נון-אישיו. "יש אצלנו כבוד לכל אחד והבחירה שלו. ובכל מקרה, כולם מפרגנים".

"אני פשוט חופשייה"

רוטשילד מתייחסת לפוליאמוריה כאל זהות פוליטית המצטרפת לאישיותה השלמה. "אני אדם פוליטי, אני שואפת להביא לשינוי חברתי, לכן אני מדברת על פוליאמוריה בתקשורת, מארגנת אירועים". מהיכרותה, לא כל הפוליאמורים בוחרים בפומביות הזו. "עצם החיים הפוליאמוריים לא מחייבים לעלות על בריקדות ולצאת לרחובות".

ברלב מבינה את הפוליאמוריים שבארון. "רבים מהם נמצאים בזוגיות וחוששים מתגובות הסביבה. לכן חשוב ליצור שיח תרבותי חדש שמאפשר מגוון של דרכים". היא אמנם מעולם לא הסתירה את התנסויותיה הפוליאמוריות, אך חשוב לה להפריד בין חייה הפרטיים לבין האימהות שלה. "כשאני עם בנותיי, אני נטו עם בנותיי, פול טיים אמא. בשאר הזמן, אני אדם שחי את חייו כרצונו". בשונה מרוטשילד, ברלב מדגישה כי היא אינה מגדירה את עצמה פוליאמורית. "אני חוקרת על עצמי את עצמי ובעצמי, ומתנסה בפוליאמוריה. היום מתאימה לי פוליאמוריה, אבל אולי מחר תתאים לי מונוגמיה לתקופת מה, ואולי אחר כך שוב פוליאמוריה. אני לא יודעת. הנקודה היא שהכל אפשרי. ובכל רגע נתון אדם צריך לבחור את מה שמתאים לו. ההגדרה העצמית שלי היא בוודאי אינה מונוגמית, אבל גם אינה פוליאמורית. אני פשוט חופשיה. ובכלל, אני מעדיפה את המינוח: אהבה חופשית. כי זה מה שזה. אהבה וחופש שלובים יחד".