עוד לפני שידענו איך אהבה מרגישה (ולמען האמת – אנחנו עדיין לא בטוחות שאנחנו יודעות), ידענו איך היא נראית: יורד גשם, אבל גם יש אגם, ואז הוא מרים אותך למעלה בזרועותיו החסונות. מה, לא? הרי ככה בדיוק זה היה נראה ב"ריקוד מושחת".

 

ככה נראית אהבה. "ריקוד מושחת"

 

מיותר לציין כמה גדול היה מפח הנפש כשגילינו שהבחור הישראלי הממוצע הוא לא בדיוק פטריק סוויזי ושאנחנו ככל הנראה לעולם לא נהיה "בייבי". הודות להוליווד, אנחנו יודעות ויודעים בדיוק איך רומנים צריכים להראות, במיוחד בחדר המיטות, ואיך אנחנו אמורים להתנהג באקטים אינטימיים. אנחנו יודעים איך מגיעים לאורגזמה ואילו פרצופים וקולות יצאו מאתנו, ואנחנו גם יודעים בדיוק איך הפרטנר אמור להתנהג ולהיראות. ולכן, כל פעם שהידע הרב שלנו, שמבוסס על שעות אינסופיות של צפייה בסרטים וסדרות, מתנגש עם המציאות, אנחנו נופלים לאכזבה נוראית ולתסכול – עלינו ועל בן הזוג שלצדנו.

אז כדי להקל קצת בהתנגשות הבאה, או אולי אפילו למנוע אותה, הנה כל מה שהסרטים מראים לנו שלעולם, אבל לעולם, לא יקרו במציאות:

 

נשים תמיד נשארות עם החזיה

כל מי שיש לו זוג שדיים - כלומר כל מי שיש לה - יודעת עד כמה אנחנו מחכות לרגע הזה בסוף היום, שבו אנחנו מגיעות הביתה וסוף סוף יכולות להיפטר מעונשה של זו. לאורך כל היום היא לוחצת לנו על הסרעפת ומשפשפת לנו את הכתף, ככה שהדבר האחרון שאנחנו יכולות לחשוב עליו זה לישון עם חזייה, כאילו מדובר בכותנת מפנקת ממאה אחוז כותנה. בפעם הבאה שתראו סצנה אינטימית שבה אישה מתעקשת לשמור על החזה שלה חנוט, תדעו שבדרך כלל מדובר בשיקולים שנובעים מטעמי צנזורה והרצון שלא להגביל את הסרט לקהל מגיל 16 ומעלה.

 

בני הזוג מפשיטים אחד את השני באלגנטיות

בדרך כלל הנעליים נתקעות, החגורה לא נפתחת, הג'ינס לא יורד והתחתונים נקרעים. הבגדים אף פעם לא מחליקים מאתנו, כאילו אנחנו במופע סטרפטיז. הדברים האלו מתרחשים, אגב, רק אחרי אימונים מפרכים על כוריאוגרפיה שכתובה מראש.

 

נשים חוות אורגזמה ברגע שהגבר רק נוגע בהן

הוא אפילו לא צריך להתאמץ. הרי זה רק שאלה של רצון, לא? אנחנו יצורים מאוד פשוטים, סך הכל, שממש לא תלויות ברגשות, במחשבות, בקרבה שאנחנו חשות. למעשה, גברים צריכים להיזהר, כי מי יודע? אולי אם הם יחייכו אלינו יותר מדי אנחנו נחטוף מולטי-אורגזמה באמצע הרחוב. אז תודה לך, הוליווד, על כך שלימדת דורות של גברים לא להתאמץ ולהאמין שכל מה שהם צריכים לעשות במיטה זה להיות יפים ולשתוק.

 

מסתירה את החזה. "היומן"

 

אחרי האקט, נשים מיד מתכסות בשמיכה

כי לנו אף פעם לא חם. גם ביולי-אוגוסט אנחנו לא מזיעות, לא צריכות להתקרר ולא זקוקות להתאווררות. או שאולי גם הפעם יש פה אינטרסים שקשורים לצנזורה? סביר להניח.

 

השיער תמיד נשאר מסודר

איכשהו, בדרך פלא, הפן בסרטים תמיד מחזיק. לא משנה עד כמה הסקס יהיה פרוע. כנראה שרק אצלנו נוצרים קשרים שאי אפשר לפתוח אלא בתלישת שיערות, שלא לדבר על אפרו שהיה גורם למייקל ג'קסון לאבד את זה. כלומר, בהנחה שהוא לא היה מאבד את זה.

 

כל הדברים שעל השולחנות עשויים מגומי

אחרת, איך אפשר להפיל אותם על הרצפה בתנועה דרמטית כשאי אפשר יותר להתאפק? סביר להניח שאם אנחנו היינו מפילות את מה שיש אצלנו ברגע זה על שולחן הכתיבה, היינו נותרות ללא מחשב, ללא טלפון ועם שקית במבה מרוסקת על הרצפה. וסביר להניח שבמצב כזה, הדבר האחרון שהיה מתחשק לנו לעשות זה סקס.

 

גמישות מעוררת התפעלות. "טיטאניק"

 

האישה לא שוקלת יותר מעשרים קילו

כדי שיהיה אפשר להחזיק אותה למשך כל האקט בכזו קלילות. למען האמת, אנחנו עדיין מופתעות בכל פעם שאנחנו נתקלות בגבר שבאמת מאמין לסצנות האלו, ומנסה להרים אותנו. לא בטוח מה יותר מעוות אצלו: תפיסת המשקל שלנו, או תפיסת מסת השרירים שלו.

 

אין בעיה להחליף כמה תנוחות ברצף

ולעולם אין שום בוקס שנכנס בטעות לעין, או שיערות שבטעות נרמסות, או גבולות של גמישות שהטבע האנושי מסוגל להן. מהסרטים עוד אפשר לחשוב שכולנו רקדני בלט בפוטנציה, וכל מה שחסרה לנו זה רק איזו חצאית טוטו.

 

האור תמיד מחמיא

ולעולם יהיה כזה שידגיש את הדברים הטובים ויטשטש את הצלוליט. בסצנות האהבה של הוליווד, התאורה רכה ומעומעמת – תיאורים שנשמעים כמו בפרוספקט של איקאה אבל רחוקים שנות אור – תרתי משמע – מהנורה החסכונית שיש לנו על התקרה, ושמתעקשת להראות בדיוק כמה זמן עבר מאז שהורדנו שיערות בפעם האחרונה.