היי, אני ת' ואני שרמוטה. במילים שלכם אני קלילה, זורמת, מזדיינת, פלרטטנית או התיאור האהוב עליי באופן אישי - "נערת שעשועים כזאת, כמו אלו שהחיילים בשנות הארבעים היו מתנחמים בהן ומשחררים קיטור". איך אני יודעת שזה נכון? כי אתם אמרתם, ואתם הרי תמיד צודקים.

 

עוד באון לייף:

 

אם בגלגול חיי הקודם כשחשבתם שאני שמנה הפכתי לבלתי נראית ובשנים האחרונות כשהאמנתם שאני יפה העולם הפך בהיר, כשהשנה התחלתם להעיר לי על התנהגות בלתי הולמת  לא נותר דבר לעשות מלבד לפתוח רגליים – יש לי תפקיד למלא. לא לשווא שיניתי את חיי מהקצה אל הקצה כדי לענות להגדרה שלכם של כוסית - אני מה שאתם ממליכים אותי להיות, והכתר הפעם מאוד מחייב.

 

ובכן, אפתח בגילוי נאות (ויש שיאמרו שהכנות שלי מוגזמת אבל אם בפתיחות יתר עסקינן) וקצת סטטיסטיקה, כי פרטיות היא אובר רייטד. למרות שהמספר המשוער ע"י אחרים הוא בדרך כלל פי חמש לפחות, ונכון שרשימת ה"כמעטים" והטראומות הנלוות ממנה יכולה למלא ספר, בכל זאת את מספר הגברים שחדרו לגופי אפשר לספור באמצעות אצבעות שתי ידיים בלבד. תשעה קיבלו היתר לכך, אחד גרם לניתוק הרגשי שהביא אותי להתחרט על שישה אחרים.

 

 

את הכריזמה פיתחתי כמנגנון הישרדותי בתור ילדה למשפחה לא יציבה, הפלרטטנות היא משחק עם העולם. את הזכות ללבוש חולצות בטן הרווחתי ביושר הודות להרעבה עצמית בתקופות חשוכות ולחדר כושר בזמנים יותר בריאים. הסיבה לכך שאני מוצאת את עצמי פעמיים בשבוע במצבים סוריאליסטים שמביאים אותי לקצה היא שאני מאמינה בהרפתקאות, סולדת מבנאליות ויכולה רק לרחם על מי שחי לו בנחת בתוך קופסא שלעולם לא תיפתח.

 

ועם זאת – מה נשתנה בשנה הזאת מכל שנות ההתנהגות ה"לא נאותה"? השנה העולם משתף פעולה, מה שמסתבר הפך אותי בעיניכם  מפלרטטנית לזונה. אנחנו חיים בעולם שטחי להחריד, למדתי זאת על בשרי לפני מספר שנים, כשהשלתי ממשקלי למעלה מ-30 ק"ג וכשסכין מנתח פלסטי גילפה את פניי והפכה אותי מחיה ליפה. ספר החוקים הלא כתובים, אותה משנה שדנה אותי לחיי רפאים ובדידות כל עוד סחבתי על גופי משקל עודף, נותן הנחיות ברורות לשפוט נשים –  מי מאיתנו שרוצה לזכות ליחס הגון, להרוויח ביושר את הכבוד שמסתבר שלא בהכרח מגיע לה ולהרגיש חופשי לנהוג כרצונה מבלי להיתקל בגבות מורמות ולחשושים מלאי ביקורת, צריכה לסגל לעצמה התנהגות מוכתבת למופת בהתנהלות מול המין השני, כדלקמן:

 

אין לדבר אלא אם לא פונים אלייך פן יחשבו שאת "בעניין", אסור ליצור מגע פיזי עם אנשים שאת לא מכירה היטב או הוכיחו את עצמם ראויים (הרי מגע וחום הם סוג של שלט ניאון שמצביע אל איבר מינך הכמה לאורגיה המונית) וכמובן אל לך ליצור אינטראקציה, ראשונית ככל שתהיה, עם כמה גברים במקביל - זוהי נחלתן של גברים ושרמוטות בלבד.

 

 

אז השנה אני מגזימה, אתם אומרים, ואני מתחילה להאמין לכם. לרגעים אני שוכחת שיש בי יותר מעמידה שלדעתכם מפתה מדיי, מבגדים ש"עלייך יושבים אחרת, אין מה לעשות" או מהעובדה שאני נהנית לשחק עם הפיגור בו גברים לוקים כשנוגעים להם בכתף תוך כדי דיבור. "את רואה? זה מה שהם מבינים ממך" זה מה שיש לכם לומר כשמישהו מגזים, חוצה גבול או מנסה לקחת בכח, ולפעמים אני משתכנעת ומתנפצת לרסיסים. אתם לא יודעים ואני מתחילה לשכוח את העובדה שכל אחד שהכנסתי לחיי אי פעם פרץ את חומת חוסר העניין שלי בשצף פרפרים שגרמו לי להרגיש שאני מרחפת, שלא היה ולא יהיה אצלי סתם אחד. היפית או תמימה ככל שאשמע, אני פועלת על פי רגש ותו לא, ולרגש אין גבולות או חוקים.

 

אני ת' ולדעת הרבה מכם אני שרמוטה, אחת שצריכה להסתתר מאחורי אות כי היא מעזה להישיר מבט, ללכת עם חצאיות קצרות ולעמוד זקוף. יכול להיות שלעולם לא תדעו שאני קפטן נבחרת החולמים, שכשאני מביטה לאנשים בעיניים אני רואה בהן קשתות בענן, שמשות בוהקות וסופים טובים. יכול להיות שהם צודקים ואני מכורה לתשומת לב, ואולי דווקא הדבר היחידי שמבדיל ביני לבין האנשים שמתחת לגבות המורמות הוא האומץ לצאת מהקופסא החונקת, לפרוש כנפיים ולעוף מתי, לאן ועם מי שמתחשק לי.