"הורות מספקת לנו שלל תפקידים: לחנך, ללמד, להאכיל, להפגין אהבה וכו' אולם ביסוד, הג'וב החשוב ביותר הוא לשמור על הילד שלך בטוח. אני לא הצלחתי לעשות את זה ואני לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור. אני לא יכול למחוק את מה שקרה ואני צריכה ללמוד לחיות עם זה כל יום וזה קשה".

 

במילים אלו נפתח מונולוג קורע לב אשר פורסם ב'גרדיאן' של אם שבתה בת ה-11 נפלה קרבן לפדופיל שהסתובב בפייסבוק וניצל את התמימות ואת העדר ניסיון החיים של ילדות רבות.

 

"זה קרה ב-2012. הייתי אז עובדת סוציאלית שמתמחה בעבודה עם ילדים שנפגעו בעברם. והייתה לי משנה סדורה בכל הנוגע להגנת ילד. לא רציתי שלילדה שלי יהיה פייסבוק: הגיל החוקי ליצירת חשבון בפייסבוק הוא 13 והיא היתה עדיין רק 11. לאחותה הגדולה כבר היה פייסבוק ולכל הילדים בבית הספר דיברו על זה. היא אמרה שהיא מרגישה "מחוץ לעניינים". היא נהגה להטריד אותי באופן יומיומי בנושא: "אמא, זה לא הוגן, למאדי יש ולקייטי יש, רק לי לא! למה אני לא יכולה גם? אמא, בבקשה, בבקשה, בבקשה".  

 

הרגשתי בבטן שאני לא צריכה לתת לה, אבל בסופו של דבר ולמרבה הצער נכנעתי – פשוט נמאס לי להתווכח איתה ואיבדתי את הסבלנות לשמוע את כל הטיעונים שלה. פתחתי לה חשבון פייסבוק משל עצמה ואמרתי לה במפורש שאני לא מרשה לה לאשר חברות ממישהו שהיא לא מכירה. ציינתי את הסיסמה שלה, הסברתי לה איך להיכנס ואמרתי לה שאני עלולה מדי פעם לבדוק את החשבון שלה. וכמובן, הזהרתי אותה מפני פדופילים".

 

לכל הילדים כבר יש סמארטפונים

 

אולם מסתבר שזה לא הספיק. הפדופיל המתוחכם מצא דרך להגיע לבת שלה: "השיטה שלו הייתה פשוטה אך יעילה מאוד", היא מספרת, "תמונת הפרופיל שלו הייתה צילום מטושטש של נער לבוש בתלבושת אחידה והוא קרא לעצמו ג'ק סמית. הוא הצליח ליצור חברויות פייסבוק עם בנות אחרות בבית הספר שלה ועד שהוא ביקש חברות מהבת שלי, כבר היו להם 32 חברים משותפים". הילדה, כצפוי, לא הייתה בטוחה אם היא מכירה אותו, אבל כיון שהיו להם 32 חברים משותפים, היא הניחה שכן ולכן אישרה אותו.  

 

האם מספרת שגילתה מי בדיוק הפדופיל שהטריד את הבת שלה רק בבית המשפט והסתבר שמדובר בבחור שהיא כבר מכירה וראתה פעמים רבות בעבר:

 

"הוא גר ממש מעבר לפינה. הוא עבד בסופרמרקט השכונתי ונהג לעזור לנו עם השקיות בחיוך. גבוה, רזה, בסוף שנות ה -20 לחייו, נראה חנון למדי, לא בדיוק המראה הממוצע של פדופיל, אם יש דבר כזה בכלל. אני זוכרת שאמרתי לחברה שלי: "ראית את הבחור החדש בחנות? הוא כל כך נחמד וידידותי". הוקסמתי ממנו. זה האיש שפגע בבת הקטנה שלי. אין לי מושג אם הוא התמקד מראש בבת שלי דווקא משום שהוא ידע מי היא או האם זו הייתה בחירה אקראית. לעולם לא אדע".

 

כשהאם גילתה מה קרה, היא נמנעה מלתחקר את הילדה לגבי כל הפרטים. היא ידעה כמובן שהילדה לא פגשה אותו מעולם פנים אל פנים אולם לא העמיקה בנושא. הבת לא רצתה לדבר על זה והאם גם לא רצתה להפעיל עליה לחץ וגם, היא מודה היום, התקשתה מאוד לשמוע את כל האמת. אולם בתחנת המשטרה כבר לא הייתה לה ברירה:

 

"זה התחיל משליחת הודעות ידידותיות שלו אליה, מעין בדיחות קטנות, כמה אימוג'יס, סמיילי, תמונות - כולם תמימים באופן יחסי. בהמשך הוא ביקש ממנה להדליק את מצלמת האינטרנט; אני אפילו לא ידעתי שיש בפייסבוק אופציה למצלמה בלייב. היא התנגדה בהתחלה, אבל הוא בנה לאט לאט את הידידות הזו ובסופו של הדבר היא חשה מחויבת. היא סיפרה לי שהיא גם הסתקרנה. היא הדליקה את המצלמה אבל לא הראתה את עצמה. במקום זה היא הציבה את אחד דובונים שלה מול המסך. העובדה שהוא היה מסוגל לעשות את זה למרות הדובון הילדותי הזה שוברת לי את הלב שוב ושוב.

 

הוא נהג לאונן מול מצלמת הרשת שלו. החוויה המינית הראשונה של הבת שלי התרחשה בחדר השינה שלה ובה היא ראתה את הפין של הפדופיל הזה כשהוא מאונן. היא סגרה את המצלמה. הוא שלח לה הודעות מגונות, מבזות ומתעללות. כשהשוטרים הקריאו את ההודעות זה היה קשה לעכל בהתחלה. תערובת של הלם, גועל, מבוכה, ייאוש ועצב. הילדות של הבת שלי נגועה בזבל הזה. לאחר מכן היא חסמה אותו. כל האירוע התפרש על פני שבועיים.

 

באותה תקופה היא לא סיפרה לאף אחד. היא העבירה שנה שלמה בתחושה של בושה, נושאת את הסוד הזה איתה לכל מקום. היא כבר לא חשה בטוחה בבית כי היא הרשתה לפדופיל לחדור וירטואלית לחדר השינה שלה. אם מישהו היה אומר לי שהבת שלי מסתירה ממני סוד בסדר גודל כזה הייתי אומר לו שזה מגוחך. אין שום דבר שאנחנו לא יכולות לדבר עליו. אבל היא לא הרגישה שהיא יכולה לספר לי כשהיא שברה את אחד הכללים שלי בפייסבוק - לאשר רק את מי שמכירים - וזה הוביל למשהו מחריד שהיא חשה אחריות. לא רק שהיא נפגעה ולא היה לה לאן לפנות, היא גם התביישה בהתנהגות שלה".

 

פדופילים ברשת

 

תגובת הילדה אופיינית למקרים מהסוג הזה. לפי נתונים של NSPCCהאגודה למניעת התאכזרות כנגד ילדים שמקומה בלונדון, לאחד מכל ארבעה ילדים בגילאי 11-16 עם פרופיל ברשתות החברתיות הייתה חוויה רעה ברשת אבל  רק 22% מהילדים הנסערים הללו  דיברו עם מישהו אחר, פנים אל פנים, על החוויה.

בסופו של דבר, "ג'ק סמית'" נתפס. הוא הטריד עשרות ילדות ובפועל הואשם בהטרדה של 38 ילדות בסך הכל ונידון לחמש שנות מאסר. האם מספרת:

 

"הוא המשיך להטריד ילדות אחרות ואמא אחת, יותר אקטיבית ומעורה ממה שאני הייתי, נכנסה לבדוק את חשבון הפייסבוק של הבת שלה, גילתה ודיווחה עליו למשטרה. ללא מעשיה מי יודע בפני כמה ילדות הוא היה מתפשט והאם תאוותיו לקטינות היו מתקדמות לכדי מעשים בפועל".

 

אחרי שסיפור כזה מתפוצץ מגיע שלב ה"הכאה על חטא" ושאילת שאלות כמו איך לא שמתי לב, איך לא ראיתי שמשהו לא בסדר, איך פספסתי וכו'. האם מספרת בגילוי לב מרשים על ההתמודדות עם החיים שאחרי:

 

"אמש הלכתי לערב במה פתוחה בפאב המקומי שלנו ובקהל פתאום ראיתי את האמא של הפדופיל. זה לא אשמתה, היא לא הפדופיל, אבל נאלצתי לעזוב. חזרתי הביתה ובכיתי כל הערב. אני כבר לא בוכה על זה כל הזמן. דחקתי את זה לחלק האחורי של המוח שלי.

 

יש לנו ארבעה ילדים ומיד איך שארוחת הערב מסתיימת, צריך להקריא להכין עם הקטנים שיעורי בית, להכניס אותם למקלחות, להקריא להם סיפור לפני השינה... אני מתביישת להגיד לכם שבכלל לא שמתי לב ששני הגדולים עולים מיד לחדרים שלהם. הייתי תמימה ועיוורת לחלוטין. הבנתי מאוחר מדי שהשימוש במחשבים ובסמארטפונים צריך להתקיים למטה ועם פיקוח בלבד.

 

בנוסף, גם לא הצלחתי ללמד את הבת שלי איך בדיוק פדופילים עובדים: למרות שזה חלק בלתי נפרד מהתפקיד שלי כעובדת סוציאלית באותה תקופה. הייתי אמורה לדעת איך זה קורה באינטרנט ולא באמת ידעתי. התביישתי מאוד בחוסר המודעות שלי, הרגשתי כמו טיפשה גמורה.

 

אחרי שזה קרה לקחתי את הטלפון שלה ממנה, סגרתי את החשבונות שלה במדיה החברתית ואמרתי לה שהיא חייבת להישאר למטה יחד עם שאר בני המשפחה בערבים. זה היה לא כעונש, פשוט לא יכולתי לחשוב על שום אפשרות אחרת. היא כעסה בהתחלה אבל השלימה עם זה.

 

ראיתי את השינוי שחל בה. היא הפכה להרבה יותר מעורבת עם המשפחה, היא שיחקה עם הילדים הקטנים, בישלה ארוחת ערב איתנו ואפילו חזרה לקרוא. היא התחילה לחייך שוב. היא שאלה מדי פעם אם היא יכולה לקבל טלפון חדש, ועניתי לה שלא. עם הזמן, היא שאלה פחות ופחות. שנה לאחר המקרה, כשכבר הרשיתי לה להחזיק בטלפון חדש, היא כבר איבדה עניין.  

 

אני באמת לא יכולה להגיד אם הבת שלי עדיין מושפעת מהמקרה הזה, אני מקווה שלא. אין לי מושג מה ההשלכות של האירוע הזה לעתיד. אני מוצאת שאנשים צעירים הרבה יותר גמישים וסתגלתנים מאשר מבוגרים. היא אף פעם לא שיחקה את תפקיד הקורבן, היא ראתה בו את הגבר הפתטי והנואש שהוא. היא מצטיינת בבית הספר, יש לה מלא חברות וחברים והיא צעירה נדיבה אינטליגנטית ובטוחה בעצמה.

 

אני לא חושבת שהיא סיפרה על זה למישהו, לא בגלל שהיא מתביישת, אבל בגלל שהיא לא מאפשרת לזה להגדיר אותה. אמרתי לה שאני רוצה לכתוב מאמר זה, שאלתי אותה אם זה היה בסדר, היא הביטה בי מהורהרת ואמרה: "כן, אני חושבת שזה רעיון טוב," ונתנה לי את אחד החיוכים השקטים שלה".

 

הסכנות הטמונות לילדים ברשת

 

הטור החשוב הזה מסתיים בפנייה ישירה להורים על ילדים ואזהרה לגבי הסכנות הטמונות ברשת:

 

"יש לי המון חברים עם ילדים קטנים, חלקם בני תשע בלבד, שמחזיקים בחשבונות אינסטגרם ופייסבוק. אני לא יכולה לחלוק את החוויה שלי איתם, כי זו לא החוויה שלי אלא של הבת שלי, אבל אני מנסה כל הזמן להסביר להם באיזו קלות ילדים יכולים להפוך לקורבנות ברשת והם אומרים: '' כן, אבל לכל החברים שלהם יש את זה, מה אני יכול לעשות?"

 

"שיהיה ברור, אני מאוד אוהבת את האינטרנט, אני אוהבת כל מה שקשור בו: את הריגוש בידיעה שערימות של מידע מונחות בקצות האצבעות שלי. אנחנו יכולים להזמין תור אצל רופא שיניים, לארגן פגישה, לתכנן סיור בעולם, לקבל תואר - וכל זה בלי לצאת מהספה בסלון. הטכנולוגיה היא העתיד ואני לחלוטין מבינה את החשיבות של ללמד את הילדים שלנו את המיומנויות הרלוונטיות לעידן הדיגיטלי. אבל כולנו חייבים להכיר במציאות הכואבת: כל עוד אין לכם את האפשרות להשגיח על הילדים שלכם 100% מהזמן בו הם גולשים באינטרנט, הם לא בטוחים. נקודה. אני, באופן אישי, אני תפסתי קו נוקשה כשמדובר באינטרנט. אני אומרת לא חד משמעי לפייסבוק, אינסטגרם וסנאפצ'אט. אני לא חושבת שאני יכולה לשמור על הילדים שלי כשהם אונליין. אם בכל זאת אם החלטתם לקחת את הסיכון, דאגו לפחות לקבל את כל המידע הרלוונטי והמעודכן שיאפשר שיעזור לכם לשמור על הביטחון של הילד שלכם באינטרנט ותהיו ערים, כל הזמן.