"איך אתה רואה את הסדרי הראייה", שאלה אותי המגשרת.

"חצי-חצי. או הכי קרוב שאפשר לחצי-חצי", אמרתי.

"אוקיי", ענתה, ופנתה לאשתי לשעבר, "ואיך גיל בתור אבא?".

 

הלו, גברת, את רואה שאני כאן? אז כבר אמרנו שקל להיות אבא טוב. צריך לנשום, צריך להיות נוכח, ואתה גיבור ישראל. לאימהות אף אחד לא מפרגן במקרה הטוב, ומנקר בשאלות פאסיב אגרסיב במקרה הגרוע. זה חרא, אין ספק. אבל אימא היא עדיין הבוס ואנחנו צריכים להראות לגורמים הרשמיים שקיבלנו אישור מהמורה להסתובב במסדרון. הסמכות העליונה להורות שלי, הפוסקת האחרונה, היא, מסתבר, האימא של הבת שלי.

 

עוד ב Onlife:

 

"הוא אבא מצוין. לא הייתי מאחלת לאריאל אבא יותר טוב", אמרה.

חמודה. אז מה תגידי עכשיו, אה גברת מגשרת?! תתחילי סוף סוף להעריך אותי? כי אין לי כוח להוכיח שאכפת לי מהילדה שלי באותה המידה שלאימא שלה אכפת.

 

אריאל ואני

 

תודה לאל, לילדה שלי יש אימא מעולה, ולא צריך שאני אגיד את זה בכלל, אבל אולי בכל זאת תשאלי אותי? לא? לא רוצה את האישור שלי בעניין? ומה עם אימהות גרועות – גם על האימהות שלהן אף אחד לא מערער? הן יושבות עם בני זוגן לשעבר מול המגשרת ואף אחד לא מתעניין איך ועד כמה הן מזעזעות? אולי כי אימא רעה זה דבר כל כך גרוע שאנחנו לא רוצים לדמיין אותו אפילו.

 

לפני כמה זמן סיפרתי לידידה שהחלום שלי תמיד היה לטייל בהודו ולעבוד משם, חלום אפשרי יחסית, לאור העובדה שכלי העבודה שלי הוא מחשב עם חיבור לאינטרנט, אז לא כל כך משנה אם אני בפלורנטין או במומביי. אח, כמה טוב זה היה עושה לי, הפלגתי בדמיון. אז למה לא תטוס, התעניינה. אה, כי יש לי ילדה אולי? בסדר, אז תטוס רק לחודש חודשיים. הסתכלתי עליה. מה, תתגעגע אליה? התעקשה.

 

"הבנתי", אמרה המגשרת לאישתי לשעבר ושבה ופנתה אליי. ראיתי שרצתה להאמין שהיא יכולה לסמוך עליי עם הילדה. שלי. אבל עוד לא הייתה בטוחה במאה אחוז. איפה ההוכחה, איפה?

 

"ותגיד לי, גיל", הוסיפה, "אתה מחליף לילדה חיתולים?".