אחר הצהריים שגרתי בבריכה.

מכר כלשהוא: איזו תינוקת חמודה בת כמה היא?

אני: עוד מעט בת שנה.

מכר כלשהוא: איזה עיניים יפות יש לה...

אני (בלב): חמסה

מכר (תוך כדי שהוא מתחיל להתרחק): ואיזה פולקעס בלי עין הרע.. תתחילי לתת לה חסה.

אני (תוך כדי ניסיון כושל להתגבר על ההלם ולשלוף תשובה ראויה): ממש.

לצערי, לא המצאתי את השיחה הזאת. היא אמיתית לגמרי. יש לי תינוקת משגעת שעוד לא בת שנה, וכבר אני נדרשת לתת (בשמה, יכול להיות שתכף האחריות הזו תעבור אליה)  דין וחשבון על איך שהיא נראית, כמה היא שוקלת וכמובן, מה היא אוכלת.

עוד באון לייף:

בכל פעם שאני נתקלת בהערות מסוג זה (כמו למשל עוברת האורח המנותחת בסופר שנתנה את האבחנה בפני כל מי שעבר ועברה בסופר באותו רגע, שאנחנו לא נראות קשורות כי האמא רזה והתינוקת שמנה), אני מריצה בראשי את כל התיאוריות המגדריות שלמדתי, כל השיחים הרלבנטיים בתרבות הפופולרית הקשורים לנושא, השיחים בקבוצות הפמיניסטיות בפייסבוק ומנסה לחשוב מה התשובה המתאימה ביותר מבחינה אידיאולוגית, פסיכולוגית חינוכית (שהילדות הגדולות יותר שלי יוכלו להפיק מהטמטום הסביבתי את המיטב) ואם אפשר שתכיל גם מידה של ארסיות כדי שאלו יידעו לא להתעסק אתי יותר.

מצד אחד פרק מצוין בעונה האחרונה של הסדרה "לואי" הבהיר לי בזמן האחרון כי להגיד למישהי שנחשבת שמנה (לפי הסטנדרטים של התרבות של ימינו) שהיא לא שמנה זה עלבון. כי בעצם מה רע בלהיות שמנה. יש הרבה נשים בהרבה גדלים וזה בסדר להיות רזה, מלאה, גדולה יותר או פחות. מצד שני, מי קבע מה נחשב שמנה? ולמה אני צריכה לקבל איתותים מהחברה שיש בתינוקת שלי משהו לא בסדר כי היא בריאה ואוהבת לאכול? למה אני צריכה להחיל עליה את כל חוקי הרזון שהיא תצטרך להתמודד אתם בבגרות כבר עכשיו? והאם זה נורמאלי שאני מתחילה להריץ בראשי תסריטים לגבי מידות גופה המתוק שיגדל בצורה זו או אחרת, ואיך נתמודד עם זה שיציקו לה? ושאלת השאלות; למה לעזאזל חברה שלי שמגדלת תינוק מתוק ובשרני, פחות או יותר באותו גיל ובאותם ממדים לא מקבלת כאלה הערות?

כיוון שאני אמא יהודייה כשרה למהדרין, ומבחינתי ילדותיי הן היצורות היפות והמופלאות ביותר שנבראו על פני האדמה, ממש לא משנה לי באיזה גודל הן או באיזה גודל הן יהיו, כל עוד אני יודעת שהן אוכלות כמו שצריך אבל המסר הזה כנראה לא מחלחל.

לפני כמה שבועות בתי בת החמש וחצי (!!!!!) התחילה לעשות התעמלות והסבירה לי שהיא עושה את זה כדי להיות רזה (פה כדאי להסביר שנוהגים לכנות את הילדה "שמינית עוף" בשל הקוקטיות שלה, ויש בגדים שהיא חולקת עם אחותה הקטנה). אחרי שהחוורתי והרצתי תמונות ממוסדות טיפול בנערות עם הפרעות אכילה, התחלתי לנאום את הנאום השמור למקרים אלו ממש הגורס כי 'מה שחשוב זה להיות חזקות ובריאות וזה לא משנה אם אנחנו שמנות או רזות'. כמובן שנאומים מסוג זה גם מגובים בלקסיקון משפחתי שנשען על טיעוני ה'בריא/לא בריא' (יש גם קטגוריה מיוחדת של רעיל/רעיל פחות').

אני יכולה להמשיך עם זה בדבקות כמו כל אמא שמכבדת את עצמה במאמאזון, אבל ביני לבין עצמי אני יודעת שהסיכוי שלי שבנותיי יאמינו לי הוא די קלוש. חוץ מהעובדה שאני אמא שלהן ומה אמא יודעת, זה באמת לא מסתדר עם כל מה שהן קולטות מכל עבר; הסביבה (נראה לי שהוכחתי שהיא פעילה בנושא זה), פרסומות, סרטים של דיסני (נכון, יש את אמיצה הנהדרת הג'ינג'ית והפרועה שעושה מה שבא לה, אבל עוד לא ראיתי גיבורה שאינה דקיקה וזוכה לכל הטוב שבעולם) ובמידות המגוחכות באופנת נערות.

אז מה צריכה להיות תוכנית הפעולה מעכשיו? לכתוב תלונה לרשות השנייה על כל פעם שמתנוסס ייצוג אנורקטי של נשים ומוצג כדבר הכי טוב שיכול לקרות לך בחיים? לא ישים. וגם לכמות הנאומים ההסברים והמניפסטים יש איזה שהוא גבול שאם את עוברת אותו הם הופכים לטרחניים (תאמינו לי, הייתי שם..). אבל אין לי ברירה, ועל אף שכל הסיכויים נגדי אני אשיב מלחמה. כנראה שהיד לא תוכל לרדת מהדופק ותמיד אצטרך להיזכר בסיפורים המזעזעים של חברה מהקורס בצבא איך היא הרעיבה את עצמה כדי להיות רזה ויפה (לשיטתה), ובכל השיתופים האמיצים בפייסבוק (תודה לצוקרברג) של נשים שהתמודדו ומתמודדות עם הפרעות אכילה ומספרות כמה היה להן רע ומה עשוי  היה לעזור כשעוד היה אפשר. ובעיקר תמיד אזכיר לילדות שלי בכל הזדמנות שהן יפות ומהממות לא משנה כמה הן שוקלות, כי הן מי שהן. אה כן.. ולהתפלל.