יש עוולות בחסות המדינה שכולנו מכירים: ביטוח לאומי, דואר ישראל, שוד הגז. אבל יש עוולות בחסות המדינה שנשארים נחלתם של מי שהמדינה לא רואה כאזרחים שווי זכויות: פנסיה לנשים, נישואין ללהט"בים  או זכות האישה על גופה. ועדות להפסקת היריון הן המקרה הבולט של שלילת האוטונומיה של אישה על גופה, אבל מסתבר שזה לא נגמר שם. מסתבר שבישראל של שנת 2016, אישה שנמצאת במערכת יחסים עם אישה אחרת לא יכולה לתרום לה ביצית.

עוד באון לייף:

התופעה בה בזוגיות לסבית אישה אחת תורמת את הביצית והשנייה נושאת את ההיריון, מכונה Shared Motherhood, או היריון משותף, והיא נפוצה מאוד בספרד ובחלקים של יוון. בישראל, הסיפור התחיל דווקא מזוגות שחוו קשיים רפואיים, מסבירה ד"ר רות זפרן, מרצה בבית הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה. "בדרך כלל הבחורה מביניהן שהייתה יותר מבוגרת והביציות שלה כבר היו במצב לא אופטימלי להשיג היריון רצתה לקחת ביצית מבת הזוג שלה. זה מאוד הגיוני בסך הכל". אחרי כן, הקונספט צבר תאוצה, אומרת ד"ר זפרן. "זה קיבל הרבה מאוד פרסום אז גם נשים אחרות, שלא היה להן צורך רפואי, אמרו שזה רעיון נורא נחמד, כי זה מאפשר להן שותפות – כמו בזוגות הטרוסקסואליים שלשני הצדדים יש חלק. זה נראה לי מאוד טבעי. אם אני חושבת על זה, אני מתחברת לזה לגמרי".

החוק

אבל בישראל, זוגות נשים לא יוכלו לעבור את התהליך הזה. "הפרקטיקה של העברת ביציות בין בנות זוג נאסרה בחוק לפני כמה שנים", אומרת ד"ר ספרן, "כשנחקק חוק תרומת ביציות שהגביל את האפשרות הזו מכמה סיבות. המרכזית שבהן היא שאפשר לקבל תרומת ביצית רק כשיש צורך רפואי. תקפו את האספקט הזה של החוק בבג"צ, אבל בג"צ דחה את העתירה וסירב לאפשר את הפרקטיקה הזו עד לתיקון החוק. הוא העביר את הכדור למגרש של המחוקק".

אז אמנם אי-אפשר לעבור את התהליך הזה בארץ, אבל הביקוש קיים. ביום שבת, 20.02.2016, התקיים במרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב כנס משפחה גאה שיעסוק בקיום תא משפחתי להט"בי, לרבות תהליך היריון משותף.

יעל (שם בדוי), שרוצה להקים משפחה עם בת זוגה, מסבירה: "אני לא רואה את החוויה של היריון כחוויה שמדברת אליי. אני לא רוצה ללדת ובת הזוג שלי רוצה לעשות את זה. לכן אנחנו רוצות שפעם אחת זה יהיה מהביצית שלי ופעם אחת מהביצית שלה. זה משהו שכבר הסכמנו עליו לפני הרבה זמן". לשם כך, על יעל לקחת הורמונים במשך מספר שבועות כדי למקסם את כמות ואיכות הביציות שלה. לאחר מכן יש לשאוב אותן, להפרותן ולהשתילן אצל בת-זוגה. אבל אפילו את ההורמונים אסור לתת לה בארץ. הן יצטרכו לטוס למדינה אחרת למשך תקופה ארוכה, לפספס ימי עבודה ולהיות רחוקות ממשפחותיהן בתהליך המרגש והמלחיץ הזה.

לחלל הזה נכנסת חברת תמוז, שמארגנת את כל התהליך – בהודו. "לזוג נשוי מותר שיהיה להם מי שישתתף בפונדקאות אבל לאישה רווקה אסור, בחוק, לקחת אישה פונדקאית בארץ", יעל אומרת בתסכול. "זה החוק הישראלי. למה זוג לסביות שחיות ביחד ויש להן ילדים, ולאחת מהן היה סרטן והיא כבר לא יכולה להיכנס להיריון, למה הן צריכות לטוס להודו? אני לא חושבת שהמדינה צריכה לממן את הכל, אבל מה זה עניינה מה אני עושה עם החיים שלי? מה זה עניינה מה ההסדר הזוגי שלי?"

חשוב להדגיש – הפרקטיקה של היריון משותף התקיימה בישראל, במספר מקרים בודדים שהתרחשו לפני חוק תרומת ביציות ובהם בג"צ הכיר בתורמות הביציות כאימהות. "פסק הדין המקורי שהכיר בשתי האימהות יצר בעצם איזשהו תקדים של הכרה בהורה נוסף מאותו מין", אומרת ד"ר זפרן, "גם עבור גברים, באמצעות צו הורות. המקרים הראשונים של הנשים האלה סללו את הדרך עבור גייז בפונדקאות הודו ונפאל. זה עשה משהו".

אבל אז נחקק חוק תרומת ביציות, שקבע שכדי שוועדת החריגים תאשר תרומת ביציות לאישה ספציפית, עליה לוודא שמתקיימים "טעמים דתיים או חברתיים המצדיקים תרומת ביציות" (לשון החוק). בכלל, כללי הדת שזורים בחוק הזה לכל אורכו: לתורמת הביציות אסור להיות נשואה, היא חייבת להיות בת דתה של מי שמבקשת את הביציות ובוועדת החריגים חייב לשבת איש דת (במקרה של נשים יהודיות, הוא יהיה נציג של הרבנות הראשית). זאת בניגוד להרכב ועדת האישורים הכללית, בה חייב לשבת "נציג ציבור או איש דת, לבקשת התורמת".

ומי האימא?

החוק הישראלי לא מגדיר בדיוק מיהי אימא. "יש בחוק הישראלי מן זיגזוג", מסבירה ד"ר זפרן, "בין אימהות שהיא תוצר גנטי לאימהות שהיא תוצר הריוני ואני חושבת שאנחנו יכולים לחיות עם זה די בשלום". עם זאת, "כלל היסוד בישראל הוא שהיולדת היא האם. הכלל, שהמקור שלו בהלכה היהודית, הכיר ביולדת כאם וחייב את האם הגנטית בצו הורות בהתערבות בית משפט". אבל טכניקות ההולדה מתרחבות ומשתכללות בעוד שהחוק הישראלי מדשדש מאחור.

חוק תרומת הביציות רואה את מי שתורמת ביצית כאם, לפי הכללים שנקבעו בו. אבל איך אנחנו, כחברה, מגדירים מיהי אימא? האם היא מי שילדה אותך, או מי שגידלה אותך? האם זו מי שחולקת איתך מטען גנטי, או מי שחולקת איתך את נשמתה? בזוגות נשים ישנה אפשרות לגם וגם, אבל המחוקק מנע זאת מהן.

אז למה להתעקש? למה שבת הזוג שלא ילדה תאמץ את ילדיה של זוגתה וזהו? נוסף לעניין העקרוני שבו המדינה חודרת לשיקולים פרטיים שנוגעים לגופה של אישה, "הביולוגיה של שתינו חשובה", מסבירה יעל, "זה טבעי, זה אנושי – אנחנו רוצים לשרוד, זה נראה לנו חשוב שיהיה משהו אחרינו. זה לא שלמשהו שהוא לא ביולוגי אין עדיפות, אבל מבחינתנו גם וגם זה חשוב. אנחנו רוצות להשאיר בעולם את המטען של שתינו. זה חשוב לנו. זכותו של מישהו אחר לחשוב משהו אחר. ביולוגיה היא לא הדבר היחידי, ואני לא אומרת שזה הכי חשוב וזה מעל הכל, אבל כן, זה גם חשוב". וצריך להודות על האמת: אם הן היו סטרייטיות, השאלה אפילו לא הייתה עולה.

"אני לא חושבת שזה המודל האידיאלי היחיד", אומרת יעל, "או שכל הזוגות הלסביים צריכים לעשות את זה. אני חושבת שצריך לתת לאנשים לעשות את הבחירות הכי ראויות בעיניהם ואני מוכנה לשלם את המחיר של זה. לאף אחד אין זכות להחליט בשבילי".

יש כל מיני אקסיומות בחיים שלנו. 'אימא יש רק אחת' לא צריכה להיות אחת מהן (באופן אירוני, 'גופי הוא ברשותי' אינה אקסיומה, אבל ראויה שתהיה).