אני יודעת שיש הורים שיתעצבנו עליי עכשיו, אבל כשהילד משתטח על הרצפה באמצע הרחוב או הקניון, כשהרבה הורים אחרים היו רוצים לתלוש לעצמם את השערות או אפילו להעלים את עצמם מהסיטואציה ה"מביכה" הזו, אני פשוט נהנית. כשהילדה שלי צורחת, בועטת ובוכה בציבור, אני מביטה בה ומחייכת מאוזן לאוזן. כיף לי, פשוט כיף לי לראות איך היצירה שלי מנסה לפתח אופי משל עצמה, איך היא נלחמת על מה שהיא רוצה, איך היא חווה את רגש התסכול וחושבת שלא לקבל את מה שהיא רוצה זה סוף העולם.

 

עוד באון לייף:

קניון, התקפי זעם וצרות אחרות

זהירות, הילד משחק באייפון

מה משותף להורים הגרועים?

 

אני לא אשקר, לא תמיד הרגשתי ככה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שזה קרה לי. הבת שלי, דניאל, הייתה בת שלוש, היינו בקניון ועברנו ליד דוכן ממתקים, מהדוכן קרצה לה ביצת הפתעה (הממתק האהוב עליה) וכמובן שהיא ביקשה שאקנה לה. הסברתי לה שהפעם אי אפשר, שאני לא יכולה לקנות ממתקים כי לא היה לי כסף מזומן. פתאום, בלי שום התראה, דניאל התיישבה והתחילה לבכות ולצרוח. ביקשתי ממנה לקום, כעסתי על התגובה שלה ודרשתי שתבוא מיד "הולכים הביתה עכשיו!". עכשיו הא?!, עכשיו היא צורחת יותר חזק ופתאום אנשים מתחילים לצאת מהחנויות ולבהות בנו. רציתי להיעלם, רציתי שיהיה לי מכשיר שימחק לכולם את זיכרון (כמו בסרט "גברים בשחור"). אם זה לא מספיק, מאחת החנויות יצא פתאום מוכר פרחים עם ורד ביד והגיש לה אותו בניסיון להרגיע אותה. לא! לא! לא!...... איך אני נראית מהצד??? מה חושבים עליי??? איזו אימא אני???... צעקתי עליה שתקום מיד, אחזתי לה את היד וברחתי בלי להסתכל אחורה.
 

סוף סוף בחוץ, צעדנו לכיוון מעבר החצייה, הרמזור הראה ירוק, יש!!! הסיוט נגמר ופתאום, באמצע הכביש, שידור חוזר. דניאל נשכבה על הרצפה (אמצע הכביש) והתחילה שוב לצרוח. הרמתי אותה מהיד ובמהירות, כשהיא תלויה מהיד, עברתי מהר את הכביש (מקווה שאף אחד מהעוברים ושבים שבהו בנו לא יזכור את הפרצוף שלי למחרת), הרמתי אותה בידיים ובסופו של דבר הגענו הביתה. הרגשתי האימא הכי נוראית בעולם, לא בגלל שכביכול לא ידעתי לחנך את הילדה, בגלל שצעקתי, אני, 1.68 ס"מ נעמדתי מול ילדה בת 3 וצעקתי. נזכרתי פתאום בילדות שלי, גם אני הייתי נשכבת ברחוב, גם אימא שלי התעצבנה וצעקה, זו הרגשה נוראית להיות ילדה ברגע הספציפי הזה, הרגשה של חוסר אונים, של חוסר שליטה, אני זוכרת שהרגשתי כל כך הרבה זעם מבפנים, הרגשתי שלא מבינים אותי, שלא אוהבים אותי, שלאף אחד לא  אכפת ממני וידעתי שאחרי הבכי והצעקות הסיכוי שאקבל את מה שרציתי ירד לאפס. אוקי עכשיו הבנתי, ידעתי בדיוק מה הבת שלי מרגישה.

 

ילד בהתקף זעם

להרגיש מה הילד מרגיש. צילום: shutterstock

 

כשילד בוכה וצועק, זה בסך הכל אדם קטן שלומד להילחם על מה שהוא רוצה, שמנסה להביע את עצמו. הדבר הכי קשה בשבילו, באותו הרגע, זה להפסיק, יש בתוכו מלחמה. הוא רוצה להפסיק, הוא יודע שהוא עושה טעות ושהצרחות שלו לא יעזרו, הוא גם יודע שעלולים לכעוס עליו וזה מפחיד אותו. הוא לא יודע להתאפק, הוא צריך לדעת שכשהסערה תחלוף, לא תענישו אותו ולא תגרמו לו להרגיש פחות טוב רק בגלל שטעה. ילד כועס רק רוצה חיבוק, הוא צריך שתתנו לו יד. גם אם הוא משדר שנאה, תרגיעו אותו, תלטפו אותו, תגידו לו שהכל בסדר, שכולם כועסים לפעמים וזה בסדר ואפילו מותר להרגיש ככה. תראו לו אהבה ותמיכה, תדובבו אותו, תשאלו למה זה מכעיס אותו כל כך, תנסו להצחיק אותו ולשנות נושא, אם הוא דוחף ונלחם גם זה בסדר, הוא עדיין מבוצר בתוך הכעס שלו וזה יעבור. אל תשלחו אותו להירגע לבד, הוא לא מסוגל, הוא צריך אתכם והוא צריך לשמוע ולדעת שגם אם הוא מביע תסכול בקיצוניות, אתם עדיין אוהבים אותו ומבינים. אל תהיו אדישים כשהוא מסביר בצעקות למה הוא כועס, תענו לו ברוגע וחמלה. תראו לו שאכפת לכם גם כשאתם רוצים להציב לו גבולות. אם הוא עדיין כועס ומצוברח תניחו לו ותסבירו לו שברגע שהוא יירגע הוא יוכל לגשת אליכם ותמשיכו יחד את היום. ככל שתתמכו בו יותר ותקבלו את הרגשות שלו, ככה יפחתו הרגעים האלו.

 

בסופו של יום כשילד מרגיש בנוח לבטא את עצמו ולא מפחד להביע רגשות של כעס, זעם ועצב, אז הוא לומד להתמודד יותר טוב עם הרגשות האלו ומפסיק להרגיש שכל פעם כזו היא בעצם מלחמה על חייו.

ואתם? תישארו רגועים, הרי כולנו היינו ילדים וכולנו יודעים איך זה מרגיש, אז בפעם הבאה שהוא חווה התקף זעם, תזכרו מה אתם הרגשתם כשחוויתם את זה בעצמכם ופשוט תהיו שם בשבילו.

 

אה וביננו? כל האנשים האלה ברחוב שעומדים ובוהים? לא באמת מעניין אותם אם הילד שלכם בוכה או עושה לכם "בושות" ואם כן? זו הבעיה שלהם.