בדרך להצלחה עוברים בכישלון
האחות הגדולה
נערה בהפרעה
בגובה העיניים
תכנית מניעה לדייטים מיותרים
העשב יש לו סוף
ריקוד מסוכן
באר שבע בצבע
זה הפטיש שלי (ואין לי מסמרים)
להכין לימונדה
הנשים שנולדו עם המשאב הכי נדיר בטבע
יוגה - לא לרזים בלבד
גבר של פעם
משקל עודף- אאוט, סקס- אין
חשיפה יתרה
להעביר את הפוקוס מהזונות לזנאים
8 מזונות להפחתת כאבי גב
X

אני לא מציבה גבולות לילד שלי וזה הופך אותו לאדם טוב יותר

מרינה קיגל
עיתונאית, עורכת, מתרגמת, אשת תוכן, גרושה, אמא לבן מתבגר
0
0
SHARES

למרינה קיגל יש אג'נדה בנוגע לחינוך הבן שלה איתי - היא לא מציבה לו גבולות וכן, היא כבר קוצרת את הפירות של החינוך הזה

מעולם לא הייתי טובה בהצבת גבולות לילד שלי. לא היה לי כוח לגמול אותו, כי אחרי יום אחד של ניגוב שלוליות שתן ושליפה של ערימות צואת פעוטות מהפינה המרוחקת ביותר מתחת לשולחן אמרתי לעצמי: "די, כשייגמל, אז ייגמל". נתתי לו לקפוץ לשלוליות בחורף, כלומר להחליט האם מתאים לו לקפוץ כי אם כן הוא יתרטב ורוב הסיכויים שמיד נחזור הביתה, אז כדאי שיפעיל שיקול דעת.

 

לטורים נוספים של מרינה קיגל:

 

בהמשך, זרמתי גם עם הכנת שיעורי הבית – אני סומכת עליו בעיניים עצומות. כשהוא עונה לי "אין שיעורים". זה לא שהוא משקר, הוא באמת שכח. אבל אחרי כמה פעמים בהן נזכר שיש שיעורים בהיסטוריה בשעה 7:30 בבוקר, הוא בודק לפני שמחזיר לי תשובה שאין.

בשנה שעברה הוא התדרדר בלימודים. לא נזפתי. נתתי לו להתמודד עם ההשלכות, ואחרי שהביא תעודה מזעזעת ביותר במחצית השנייה, עם דמעות בעיניים וחשש שאכעס, פשוט חיבקתי אותו ואחרי שאכלנו סושי דיברנו על מה אפשר לעשות בהמשך. והנה, במחצית הראשונה של השנה הנוכחית הממוצע של איתי 95 והוא לגמרי על הסוס, או כפי שאומרת המחנכת, הוא "תלמיד אידיאלי".

 

מרינה קיגל ובנה, איתי

 

מה שהיא לא יודעת הוא שלפעמים הוא נזכר בשיעורי הבית בשעה רבע לעשר בערב ואני, אחת שנמנית בין הדחיינים הקשים ביותר, לגמרי מבינה אותו. אני גם לא יכולה להגיד לו: "אמרתי לך", בזמן שאני עצמי מתמודדת עם דדליינים (ואני מתמודדת איתם גרוע). אני פשוט נמצאת שם כדי לעזור. למצוא את ספר הלימוד, למצוא את הפסוק הנכון בתנ"ך או להיזכר באיזה תאריך היסטורי. זה לא שאני עושה שיעורים במקומו. אני עוזרת. תומכת.

 

כשהייתי בגיל של איתי, חטפתי המון נזיפות מהורים – גם בלימודים (כי בדיוק עברתי בית ספר לכיתה של מחוננים) וגם בלימודי נגינה על הפסנתר. במקרה הראשון פשוט הפסקתי להבין את החומר, כי ברגע שזה נהיה קשה, כבר לא יכולתי להתמודד. במקרה השני פשוט לא הייתה לי סבלנות לשבת ולתרגל שעות אצבוע מסובך של דה-בוסי. ההורים לא הבינו איך אני לא משקיעה שעות בלימודים או בנגינה. הציונים שלי התרסקו, חטפתי קרקוע או סנקציה הורית אחרת, כבר לא זוכרת היום מה היא כללה.

 

הייתי ננזפת, מוקטנת, סופגת הערות שהיו על גבול זלזול. אני כבר לא מדברת על השוואות לילדים אחרים שלמדו טוב יותר, ניגנו מדויק יותר ובטח גם היו ילדים טובים יותר ממני כלפי ההורים שלהם. לא, ההורים שלי היו נפלאים, אבל זה היחס היחיד שהם ידעו לתת כי הם בזמנו קיבלו אותו מההורים שלהם.

 

גם אצלי זה היה תהליך. הייתי בטוחה שיש לי ילד מושלם ברמה שלא יכולתי לכעוס עליו, כי עמוק בלב הייתי גאה בטירוף במעשי הקונדס הקטנים שלו. ואיכשהו הוא בעצמו תמיד פרגן לי, למשל: "אמא, אני אוהב רק את הנשיקות שלך, כי הנשיקות של סבא וסבתא רטובות". כשהוא גדל, הייתי מחניקה צחוק בכל פעם כשהיה זורק איזה משפט סרקסטי ואני עדיין עושה את זה, כולל להגיב לו במשפט סרקסטי לא פחות בחזרה ואז לנהל דו-קרב כזה, להשחיז את המוח ואת הלשון, כי בסופו של דבר, זה מנגנון הגנה וצריך לדעת להפעיל אותו בזמן. לקח לי זמן לקבל ולהפנים שזה ככה רק בעיני (ובעיני אבא שלו והסבים והסבתות) אבל לא נכון מבחינת שאר העולם.

 

הפעם הראשונה שהציבו לי מראה כזאת הייתה כשניסה להתקבל לתפקיד כלשהו בסדרה ונאמר לו שבגלל המבטא הוא לא עבר את האודישן. כן, למרות שהוא נולד בישראל, יש לו מבטא קליל, בעיקר הריש. בזמנו לא חשבתי שאצטרך לטפל בזה ואז, בגיל 12 זה כבר היה תהליך שלם – ללכת לקלינאי תקשורת, לתרגל, להעמיד ריש ישראלית מושלמת וכן הלאה. דיברנו וראיתי שהוא לא מעוניין. מצד שני זה מאד פגע בו בביטחון העצמי וכך קריירת המשחק שלו הסתיימה עוד לפני שהתחילה. לכל הצעה לאודישן הוא ענה בסירוב מוחלט.

 

 

גם זה לימד אותי משהו. זו לא הפעם האחרונה שהוא יקבל דחייה. יהיו עוד דחיות רבות בתחומים שונים. אבל יותר משהו צריך ללמוד להתמודד עם הדחיות, אני צריכה ללמוד להתמודד איתן. עם הדחיות שלו. עם כך שמישהו יחשוב אחרת על הבן שלי, שמישהו יחשוב שהוא לא מושלם. ולכן גם אני צריכה לחשוב ככה, אחרת הביטחון העצמי שלו יתרסק על ההבדל הזה. פעם אחרי פעם.

 

הישגיות זה דבר נהדר, אבל לא בכל מחיר. אנחנו גם ככה חיים בעולם תחרותי נורא, התחרות היום קיימת בכל תחום, אפילו הכי שטותי ולא קשור, כמו אותם אודישנים שהילדים לא עוברים אותם מילא ב-98% מהמקרים. גם הציונים שלו לא יהיה תמיד מושלמים, יהיו עליות ומורדות ובמקום לשקף עליו את חוסר הביטחון שלי, אני מעדיפה להיות שם ולרפד את הנפילות. כל עוד הוא מאפשר לי. כי אני מניחה שבעוד כמה שנים הוא יהיה מספיק בטוח בעצמו כדי לדעת להתמודד עם הדברים האלה לבד, בלי עזרתי.

 

כבר היום אני רואה את התוצאות. הוא לא נגרר אחרי ילדים אחרים. הוא לא מתבייש להביע את דעתו או להעביר ביקורת. הוא יודע להחליט בשביל עצמו מה טוב בשבילו ואני תומכת בו בכל החלטה, גם אם לפעמים בא לי לצרוח לו "נו באמת איזה שטויות אתה מתכוון לעשות עכשיו". הוא עושה, ונכשל, אבל קל לו יותר לקום, גם כי אני שם וגם כי הוא מודע שזו ההחלטה שלו ואין לו את מי להאשים, אלא רק להפיק לקח לפעם הבאה. לאט לאט האישיות שלו מתגבשת והיא בנויה הרבה יותר טוב מהאישיות שלי שהייתי בגילו. וברור שגם בזכות זה הוא יהיה הורה טוב יותר, ואני אשלים עם זה, גם אם רוב הסיכויים הוא יגיד לעצמו בשקט שלא בא לו להיות דומה לאמא או אבא שלו.

הכי מחופשות באתר