לפני כמה חודשים, כששמעתי שבר רפאלי סיפרה בפומבי וללא טיפה של התנצלות שהיא לא מניקה, שמחתי. ילדתי רק כמה חודשים לפניה, ואחרי שבועות של ניסיונות הנקה כושלים ומתישים – ויתרתי, ורק אחרי די הרבה זמן הודיתי ביני לבין עצמי, ומאוד מאוד בשקט ובבושה, שאולי זה יצא לטובה. שאולי אם הייתי מניקה, לא הייתי מצליחה ליהנות מהשבועות הראשונים של הבייבי כמו שנהניתי. לכן, ההודעה של רפאלי שימחה אותי – הנה, באה אישה חזקה ומפורסמת, ומבלי להתבייש או להתנצל אומרת שהיא בחרה לוותר על התענוג. שאפו.

 

עוד באון לייף: 

 

אלא שאז, בראיון לגיא פינס, אמרה רפאלי שהיא ראתה איך לחברות שלה שבחרו להניק לא היו חיים במשך חודשים. וחרה לי. הבחירה שלה לא להניק היא אמיצה, במיוחד לאור טרור ההנקה ששולט במרחב האימהי, אבל למה לעשות את זה תוך עקיצה ברורה על כל "חסרות החיים האומללות", שבחרו לשים את החיים הפרטיים שלהן בהמתנה ולהעניק לילדים שלהן בימיהם הראשונים את המזון הכי בריא ומכשל שיכול להיות? זה בסדר שאת בחרת לא להניק, אבל זה גם ממש בסדר להניק, ויש אפילו כאלו שאוהבות ונהנות מכל רגע.  

 

מתוך גיא פינס

 

הדיון על "חוסר החיים" של האימהות הטריות שב ועלה בראיון הנוכחי שלה ב"את". רפאלי, עוד לפני ההכרזה על ההיריון החדש, כרגיל דיברה על האימהות בצורה מרשימה ואינטליגנטית. היא שיתפה בשיפוטיות שעוברות אימהות, כל שכן אמא מפורסמת כמוה, על האופן שבו "הכריחה" את בעלה עדי עזרא להתמודד עם ההחתלה וגם על הבחירה שלה לקום בלילה, כדי שהוא יהיה ערני לנהוג עד קריית גת ובחזרה בשלום. הכל שפוי, הגיוני ומאוד בריא. אלא שדווקא בראיון שבו היא יוצאת נגד שפיטה וביקורתיות, היא בעצמה, בין השורות, שופטת ומבקרת.

 

רפאלי לא רוצה להיות כמו "האימהות ההן" שאיבדו את עצמן אחרי הלידה, שלא ישנו טוב בלילה ושהרומנטיקה שבחיי הזוגיות שלהן הלכה לפח. "אני רוצה לטוס, לנסוע לחופש, להיות עם בעלי. הדבר הכי חשוב כשליב נולדה זה שהזוגיות לא תיעלם. שהרומנטיקה לא תלך, שאני לא ארגיש שמשהו נלקח ממני. לפני הלידה אמא שלי אמרה לי 'קבלי כמה שיותר עזרה. את לא רוצה לשבת בבית ולהגיד, חבל, אני מפספסת את החיים, משהו עצר אותי. אז נכון, אין לי את אותה כמות זמן פנוי כמון קודם, אבל אני לא מרירה על זה. לפעמים אם לא ישנתי בלילה אני אשלים שעות שינה כשהמטפלת שם, לא אצא לאימון אלא אלך לישון", היא אומרת.

 

שער של גיליון "את" האחרון

 

ברור שלרפאלי יש את היכולת לשלם על מטפלת או על חופשות לזנזיבר כל שני וחמישי, זה בכלל לא הדיון. הבעיה היא כל אותן אימהות שלא מסוגלות – בין אם מבחירה או בין אם מאילוץ – לעשות את כל זה. כל אותן טרוטות עיניים שבמשך שנים עוד מחכות להשלים את שעות השינה מהלידה, שסוף שבוע עם בן זוג נשמע כמו סרט מד"ב ושאימון זה מבחינתן מילה ביפנית – כל האימהות האלו, בעיני רפאלי, הן נשים שאיבדו את עצמן, ולכן הן סוג של סמרטוט עם טרנינג מוכתם בנזלת ופליטות ועם בעל שצופה בפורנו אחרי שהן קורסות על הספה מבלי לצחצח שיניים. בעיניה אנחנו ממורמרות, אנחנו חיות עם תחושת הפספוס ואנחנו הפחד הגדול של בר רפאלי, והיא עושה הכל כדי לא להיות כמונו.

 

אני באמת חושבת שבר רפאלי בחורה אמיצה, היא בוחרת לחיות את החיים שלה כפי שהיא רוצה לחיות אותם מבלי לעשות חשבון לאף אחד – וזכותה. וגם טוב שהיא מדברת על זה ויוצרת דיון על פניה השונות של האימהות. אני מעריכה אותה על כך. אני רק רוצה שהיא גם תעריך אותי קצת. אני לא יוצאת לחופשות, לא משלימה שעות שינה (אי אפשר להשלים שעות שינה בעבודה), לא יצאתי לחופשה כבר שנה וחצי והזוגיות באמת נדחקת לפינה. אני מנסה כל בוקר לצאת מהבית בצורה הכי רפרזנטטיבית שאני יכולה, אבל לפעמים מגלה כתם של אבוקדו מרוח עלי, או נזלת. ובכל זאת ממש אי אפשר להגיד שאני חסרת חיים. רפאלי אמרה על הלידה ש"זה לא שינה לי את החיים או עשה לי שוק". ובכן, לי היא שינתה -  אני רצה, מתקתקת, מרימה ועוטפת ובכל יום בשוק מחדש מעצמי ומהכוחות שלי. אין לי זמן לכלום, ומעולם לא הרגשתי יותר מלאת חיים.   

 

מהאינסטגרם של בר רפאלי

 

אבל אולי יותר מהריאיון עצמו, עצבנה אותי הכותרת שהעורכים בחרו לשים על השער: "ליב היא החיים אבל היא לא כל החיים: האמא היפה בישראל מסבירה לנו איך מגדלים ילדה ונשארים בר רפאלי". כלומר אם הבאת ילד או ילדה ואין לך מטפלת שעוזרת לך להשלים שעות שינה, ואין לך את היכולת או הרצון לנסוע רק עם בעלך לחופש, והכי חמור – אם את מניקה, את אבדת את עצמך לגמרי. את כבר לא את. ויתרת. נמחקת.

 

מצטערת, אני נוהגת באימהות שלי באופן קצת אחר מרפאלי, ובכל זאת אני לא מרגישה שאיבדתי את עצמי ואני גם לא מרגישה שאני בקרב על עצמי או על החיים האבודים שלי. אני מאפשרת לעצמי להשתנות ולהתפתח בהתאם למצב, ולכן – לא רק שלא איבדתי את עצמי, אלא אפילו השתדרגתי.