הכותרות בתקשורת מעבירות את המסר שבית המשפט העליון צעד צעד חשוב אל עבר השוויון המגדרי הנכסף. האומנם?

 

בפסק דין שפורסם בעניין מזונות במשמורת משותפת, ביהמ"ש חלוק בשאלה מהי ההגדרה הראויה לעקרון השוויון (שוויון מהותי או פורמאלי). אולם אין מחלוקת בין השופטים על כך שבחברה הישראלית קיים אי שוויון מובנה שמונצח, בין היתר, באמצעות הדין הדתי. ביהמ"ש מתייחס לאי השוויון בדיני המשפחה ולעובדה שהאישה נמצאת בעמדת מיקוח נחותה ועלולה להיכנע לוויתורים שיפגעו בה ובילדיה הקטינים שעה שלגבר יש שליטה במתן הגט. באותו אופן ישנה התייחסות לאי השוויון המובנה בשוק העבודה ולכך שלמרות כניסתן של נשים לשוק העבודה, לא חל שינוי יסודי בחלוקת התפקידים המגדרית. כמו גם לפערים בהכנסות, להסללה בשוק העבודה, לתקרת הזכוכית שמגבילה את קידומן של נשים בשוק העבודה וקובע כי "בקרב מרבית הזוגות הנשואים המורכבים מאיש ואישה, שכרו של הגבר עולה במידה ניכרת על שכרה של האישה ומשמש כמרכיב העיקרי בהכנסה המשותפת". כאשר יכולתה הכלכלית של האם מוגבלת בהשוואה לזו של האב נקבע כי "יוצדק מבחינה עניינית להטיל נטל מזונות מוגבר על האב". כלומר,  עפ"י ביהמ"ש כאשר יש פער כלכלי בין האב לאם (כפי שיש ברוב הבתים בישראל) יש הצדקה לחיוב האב במזונות גם במקרים של משמורת משותפת. רק במקרים שבהם נטל גידול הילדים מתחלק שווה בשווה ורמת ההשתכרות של האם זהה או עולה על זו של האב מצופה משני ההורים לכלכל את ילדיהם בזמן שהילדים שוהים איתם. האם זו הבשורה הגדולה והמפתח ליצירת השוויון בין גברים לנשים בישראל? לעניות דעתי לא.

 

הצעד החשוב שעשה ביהמ"ש הינו בהתוויית כללים ברורים ביחס לכאוס המשפטי ומאפשר אסטרטגיות משפטיות שאין ביניהן ובין טובת הילד/ה דבר וחצי דבר. במקרים רבים נוטים לאשר הסדרים של משמורת משותפת גם כאשר קיום משמורת משותפת אינו ישים הלכה למעשה. בפסק הדין ביהמ"ש התווה כללים לקביעת מזונות במצב הייחודי של משמורת משותפת בהתייחסו לילדים/ות מגיל 6 ומעלה, אך לא הסתפק בהכרעה בעניין  הכללים לחיוב במזונות אלא קבע כללים ברורים בהתייחס למקרים שבהם ניתן להחיל עקרונות של משמורת משותפת. כך נקבע, כי לצורך קביעת משמורת משותפת יש לבחון שורה של תנאים: האופן שבו התנהלו ההורים בהסכמה, גיל הילד, רצונו של הילד בהסדר משמורת משותפת, הצפי שיסופקו מלוא צרכיו, שיתוף פעולה בין ההורים וטיב התקשורת ביניהם, סמיכות המגורים והיכולת של ההורים לקיים חלוקה שווה של ימי השבוע ביניהם ולהחזיק שני בתים . הכללים הללו לא מתקיימים במרבית סכסוכי הגירושין שמתנהלים בעצימות גבוהה או באלימות.

 

בלשונו של ביהמ"ש על ההורים בהורות משותפת "למלא את כל התפקידים ההוריים המתחייבים במחצית החודש שבה הילד שוהה עימו. אותו הורה הוא שיסיע את הילד את ביה"ס, אל החוגים ואל החברים, והוא שיצא מוקדם ממקום עבודתו בימים הרלבנטיים כדי להתפנות לטיפול בילד. הוא יתקין את ארוחות הילד, יסייע בהכנת שיעורי הבית ויוודא כי הילד מתכונן למבחניו. הוא יקלח את הילד בסוף היום ויכבס את בגדיו המלוכלכים. אותו הורה גם ידרש "לאלתר" כשיתברר בשעת ערב מאוחרת כי הילד שכח לרכוש חוברת עבודה דרושה בבית הספר או להפסיד יום עבודה כדי להשאר בבית עם ילדו החולה".

 

עם יד על הלב, כמה אבות עושים זאת במהלך החיים המשותפים וכמה יעשו זאת לאחר הגירושין? מהכרותי את השטח נכון לעת הזו חלוקה התפקידים המגדרית-החברתית עדיין מטילה את הנטל של המשימות שמפרט בהמ"ש בעיקר על אימהות. יתרה מזאת, אמהות רבות שאני פוגשת בכל יום משתוקקות לשיתוף פעולה שוויוני מצד האב בנטל גידול הילדים והילדות. ככל שיותר אבות יעשו זאת בתקופת הנישואין אני תומכת בכל ליבי בעקרון השיקוף אשר לפיו אבות מסורים ימשיכו לעשות זאת גם לאחר הפרידה. ואולם לצד האוטופיה ברור גם לי וגם לביהמ"ש שעל מנת שהדבר יתממש שני ההורים יצטרכו לעבוד במשרה חלקית כדי להיות פנויים למחוייבות שכרוכה במשמורת הפיסית והדבר יפגע ברמת השכר הנוכחית או בפוטנציאל ההשתכרות העתידי של שני ההורים. ביהמ"ש מכיר בקושי היישומי של משמורת משותפת פיסית משותפת וקובע כי אחד התנאים לקיומה הוא ששני ההורים יכולים להרשות לעצמם לפרנס את הילד/ה ולהחזיק קורת גג . דא עקא, במציאות הישראלית רוב מקרי הגירושין הם דווקא בעשירונים התחתונים וכאשר קיים קושי להחזיק בית אחד, קל וחומר שני בתים.

 

השופטת דפנה ברק ארז מתייחסת גם לקושי היישומי של משמורת משותפת כאשר יש משבר אמון וחוסר שיתוף פעולה בין ההורים. לכן לשיטתה, על מנת להימנע מהשאלה מי מההורים צריך לקנות מה יש למנות "הורה מרכז" אשר יקבל לידיו מחצית מסכום המזונות שמיועד לצרכים השוטפים (ביגוד, תרופות , ציוד לביה"ס וכו')

השופט מזוז אף מציע כי גם במקרים של משמורת משותפת תישקל קביעת אחד ההורים "כמשמורן עיקרי", שכן לדבריו, ניסיון החיים מלמד כי "מקום שיש שני אחראים אין אף אחראי" ולשיטתו קביעת המשמורן העיקרי תתבסס על אופן התנהלות המשפחה לפני הפירוד.

 

כלומר, קיים פער בין התיאוריה בדבר עקרון השוויון לבין המציאות הלא שוויונית. כאשר אין הסכמה בין ההורים והם פונים לעזרת ביהמ"ש ברוב המקרים בהעדר כללים מכוונים של ביהמ"ש - הילדים יהיו הנפגעים העיקריים.

 

זאת ועוד, ביהמ"ש מכיר במציאות ובנתוני המחקר מארצות אחרות בהם מתקיימים הסדרים של משמורת משותפת ומהם ניתן ללמוד כי לאורך זמן הסדרים אלו לא מחזיקים מים ולרוב הילדים שוהים במרבית הזמן בביתו של ההורה המטפל העיקרי - ולרוב מדובר בבית האם. השופט פוגלמן פותר את הבעייתיות בהקשר זה בקובעו שככל שיהיה שינוי נסיבות והסדר המשמורת המשותפת לא יתקיים בפועל תוכל האם לפנות לביהמ"ש ולבקש להגדיל את המזונות.

 

השופטת ברק –ארז חולקת עליו בהקשר זה ומדגישה את הקושי בפנייה חוזרת לערכאות. מנסיוני בשטח אני יכולה לומר כי נשים רבות מוותרות על זכויותיהן בשל הקושי לשאת בעלויות משפטיות ובשל המחיר הרגשי שכרוך בהמשך המאבק המשפטי ומכאן אני יכולה רק לשער שמחקרים ישראלים יראו בעוד זמן מה שברוב המקרים של הסדרי משמורת משותפת נשים יישארו בעלות המשמורת בפועל, ואולם הן וילדיהן יסבלו מחרפת רעב.