מאוד רציתי להתחתן, וכשזה קרה סוף סוף אחרי שבע שנות זוגיות עם בן זוגי, הייתי בעננים. בירח הדבש בעלי שאל אותי מה עם ילדים. גיחכתי, ואמרתי שיש עוד הרבה זמן מבחינתי, שאני ילדה בעצמי. למרות זאת מכבש הלחצים החל לעבוד, ולאחר חודש אחד בלבד נכנסתי להיריון בגיל 28. התחושות היו של שוק, שמחה ועצב גם יחד. ענת הילדה לא תהיה יותר, ועכשיו צריך לפנות מקום למישהו חדש בחיים.

 

ההיריון התקדם וכך גם המסע אל עבר הלידה. נכנסתי לעומק העניין והתחלתי לאכול בריא, ללכת לקורסי יוגה בשילוב נשימות, הכנה ללידה, דולפינים ושאר מיני דברים שונים ומשונים. כמובן שגררתי את בעלי לכל הפגישות, ובחודש שמיני התחלנו לערוך סיורים בבתי החולים. היינו בכל בית חולים אפשרי בארץ. מכיוון שאנחנו גרים בתל אביב, בעלי שהוא הקול השפוי בבית, הציע שנבחר בית חולים קרוב לבית.

 

לסיור בבית החולים "מעייני הישועה" בבני ברק הגעתי בליווי אחותי הגדולה. את הסיור הספציפי הזה בעלי החמיץ, מכיוון שצפה במשחק כדורגל של מכבי תל אביב, מושא הערצתו. דווקא בבית החולים הזה החלטתי ללדת. כל כך התלהבתי מהיחס של המיילדות, מהאישה שהראתה לנו את בית החולים בסיור, מהתמונות של האוכל הבריאותי בקפיטריה ומהציבור שכל כך שונה בשבילי, הציבור החרדי. חזרתי הביתה בהתלהבות ואמרתי לבעלי: "בובי אני הולכת ללדת בבני ברק".

 

התכוננתי לצירים בכך שקניתי ריסים מלאכותיות, חשבתי לעצמי שכשיגיעו הצירים, אעשה מכל העניין צחוק, אדביק את הריסים המלאכותיות, ואחקה את אביבית בר זוהר, כי אני עושה חיקוי מעולה שלה. כאשר הגיעו הצירים, הריסים המודבקות נשארו באריזה שלהן. כנראה לא ידעתי למה לצפות, כל הקורסים לא באמת עזרו לי להבין את גודל הכאב. מכאן התחיל המסע ללידה שלי בבני ברק.

 

בובי נהג ברכב, אני מאחורה צורחת עם כדור פיזיו ענק, עושה קולות ונשימות כמו שלימדו אותי בקורס, והדולה מאחורינו נוהגת ברכב משלה. כשנכנסנו לבית החולים, הודיעו לי מיד: "התקבלת לחדר הלידה, קדימה. הלידה מתחילה". בחדר הלידה פגשתי במיילדת עייפה, וניסיתי למצוא חן בעיניה. תלויה במצב רוחה, כואבת ומתנשפת התחלתי להתחנף. "איזה עגילים יפים", אמרתי בין צעקה לצעקה, "איך קוראים לך", "אוי איזה שם יפה". המיילדת נראתה קשוחה ותשושה, וכלום לא עזר.

 

עברו 15 שעות של תחנונים ובקשות ללדת כמו שדמיינתי, כמו אמא לביאה, בכריעה על ארבע. "אני לא אשכב על הגב", צעקתי. "זה לא מה שלימדו אותי בקורס. אני לא אקח אפידורל". כלום לא עזר, לא בעלי שהחזיק לי את היד, ולא הדולה שלחצה בכל מיני מקומות ונתנה לי להריח שמנים בניחוחות. הלידה הסתבכה, ולפתע בחדר היו חמישה רופאים. דחוף ואקום. שלוש פעמים נוראיות שבהן לא הצליחו להוציא את הילד, ובסופן לקינוח מלקחיים, שתי כפות מתכת ענקיות שהוציאו את הילד ישירות לטיפול נמרץ.

 

כמעט מחוסרת הכרה נשארתי ב"מעייני הישועה" לאשפוז של שבועיים וחצי התאוששות, במהלכן עברתי היכרות מעמיקה וחדשה עם הדת. הכרתי בנות נפלאות וצוות מסור ומקסים. היינו קומץ נשים שמדברות ומחזקות זו את זו, מדדות על הליכונים עם שלל תפרים ותינוקות, וכיניתי אותנו "השבורות". לא היו לנו כמעט קשר לעולם החיצוני, בלי טלוויזיות בחדרים, בקושי היו הפרעות וביקורים מבחוץ (שעות הביקור היו מאוד מצומצמות). תפילות וברכות נשמעו כל הזמן מפי הנשים המקסימות ששהו שם. משפטים שהיו נשמעים לי עד אז כמו סיסמאות פתאום התבהרו לי, וקיבלו משמעות חדשה. אמונה מחודשת והבנה שהענקת חיים היא המתנה הכי גדולה שיש - כל אלו החלו לחלחל אלי.

הבנתי שעלי להודות שעברתי את הלידה בשלום ושהתינוק שלי התאושש והכל בסדר. מילדה שתכננה להדביק ריסים ולצלם חיקוי של אביבית בר זוהר בזמן הצירים הפכתי לאישה רצינית, שמודה כל יום על החיים ומבינה שקיבלה מתנה להיות אימא.

 

מתוך ההצגה "בדרך ללידה עוצרים בבני ברק"

 

חוסר האונים שהייתי שרויה בו והגעגועים לאמי שנפטרה כשנתיים לפני הלידה גרמו לי לכתוב בכל דקה פנויה שהייתה לי בבית החולים. כתבתי על מפיות מחדר האוכל, על נייר טואלט בשירותים, הכנתי יומן לידה מאולתר ודיווחתי כל יום מה אני מרגישה. הרשימות הספונטניות הפכו לטקסטים בהצגת יחיד המבוססת על סיפורי האוטוביוגרפי, שעלתה לאחרונה בתיאטרון הסמטה ביפו, ובה אני משחקת למעשה את עצמי.

 

הזמן עבר, בני אריאל גדל, והשתחררנו הביתה. חזרה לבובי, אבל גם לריקנות התל אביבית, לבתי קפה עם המון אנשים והמון בדידות. התגעגעתי לשלווה שהייתה בבית החולים. לאט לאט מצאתי את עצמי מתקרבת אל הדת, התחלתי ללכת לשיעורי תורה בהמלצת אחת הנשים שהכרתי במחלקה, אני מדליקה נרות שבת ומנסה לשמור שבת. ההתקרבות שלי לדת וההצגה היו כנראה הדרכים שלי לעכל את החוויה החזקה שעברתי בלידה בבני ברק. 

 

***סיפורה של ענת הוביל לכתיבת המחזה "בדרך ללידה עוצרים בבני ברק" שמוצג בתיאטרון הסמטה