אני אלמה דישי, בת 28, אני שחקנית - לקח לי הרבה זמן להגיד את זה עם נקודה בסוף. שחקנית עם כישרון. אני בת יחידה, גרה בתל אביב ואני רוצה לדבר היום על "לראות את ה'כן'". שנה לפני הייתי בדירה שלי בתל אביב, גרתי אז עם חבר שלי, יהודה לוי עוד לא הפריד בינינו, וחיכיתי לשמוע אם התקבלתי לתפקיד שישנה את חיי.

 

חיכיתי על המיטה לשיחה ופתאום קלטתי שקל לי מאוד לדמיין את ה"לא". ציפיתי שהיא תתקשר, תהיה נחמדה, תגיד לי שאני מקסימה ויש לי יופי אחר, אבל זה לא מתאים. התרחיש השלילי היה מאוד ברור לי - למי אני אתקשר, איך ניסע לשבוע להתעודד ביוון ואמא תממן. הייתי בשוק מעצמי. התחלתי לשאול מה התרחיש של ה"כן", מה, היא תתקשר ותגיד עלמה "את מתאימה"? לא הצלחתי לראות את זה, והחלטתי שאני מתחילה לדמיין את התרחיש החיובי - אני אומרת "כן" לתרחיש החיובי.

 

תקראו לזה דמיון מודרך, מדיטציה, ישבתי וניסיתי לראות בעיני רוחי שהיא מתקשרת ואני עונה והיא אומרת – "זו את". ואני אומרת לה "יופי, אני אעשה את זה מעולה", ולמחרת מקבלת מייל, ואז חזרה, ואז צילומים, ואז פרס השחקנית הטובה ביותר – אני רואה את זה קורה. וזה מה שקרה. אני מאמינה שפינוי מקום במציאות, שזה בעצם בדמיון, מאוד עוזר למציאות הזו להתממש. אם אני לא אצליח לראות את האלטרנטיבה הזו בעיני רוחי – למה שמישהו אחר יראה אותה? אם אני מאמינה – יש לזה קשר הדוק למציאות.

 

צילום: בני גמזו

 

כמובן שזה לא משהו חד פעמי, זה לא שאני עולה על הרעיון הזה – וזהו, אני שם. היום אני באותה נקודה שבא הייתי לפני שנה. אם אני לא אראה את התפקיד הבא שלי, את ה-20 השנים הבאות של הקריירה שאני רוצה לעשות כאישה עם ערך מוסך – אף אחד לא יראה את זה. הבנתי שזה לא גימיק, זו התעמלות מחשבתית של לראות את התרחיש החיובי, שאני שגרירה ראשונה שלו.

 

בימים האחרונים מלווה אותי המחשבה איך אני ממשיכה, אני רוצה לשתף אתכם בציטוט של צ'כוב.  באחד המחזות שלנו יש דמות בשם מינה, שהיא השחקנית הקלאסית. בסוף המחזה היא אומרת למישהו, - אתה יודע קוסטיה, בימים האחרונים אני כאן ואני הולכת וחושבת ומרגישה, איך גדלים בי כוחות הנפש, ועכשיו אני מבינה שבמקצוע כמו שלנו, משחק וכתיבה, מה שחשוב אלו לא התהילה וכל מה שחלמתי, אלא היכולת להתגבר על מכשולים – לשאת את הצלב ולהאמין.

 

באתי לכאן כדי להתחזק, מקווה שנתתי גם לכם משהו.