כמו הרבה בנות 18 אחרות, גם ג'נל בנג'ו מחכה לגיוס. אבל שלא כמו הרבה בנות אחרות, ג'אנל פנצ'ו היתה צריכה להילחם כדי להגיע אליו. לפני עשרים שנה הגיעו הוריה של ג'אנל לארץ מהפיליפינים, במטרה לעבוד בסיעוד. אחרי שג'אנל נולדה, החליטו השניים כי הם מעוניינים להישאר בארץ. "שני ההורים שלי באים ממשפחות שחיות בתנאים מאוד קשים", היא מספרת. "אז מן הסתם לא רצו לגדל את הילדה שלהם במקום של עוני, שלא יהיה לה מה לאכול. אז הם נשארו בארץ".

 

אבל חייהם של בני משפחת פנצ'ו קיבלו תפנית שלילית, אחרי שהסתיימה אשרת העבודה שלהם והם מצאו עצמם מועמדים לגירוש. "כל הזמן ברחנו, כל הזמן", היא נזכרת. "היו לנו ימים שלא ישנו בבית. שמישהו דפק לנו בדלת בבית אמרנו: 'יו, זו משטרת ההגירה'. אז לילה אחר כך לא ישנו בבית. או שתמיד היינו מתחבאים, היינו בפחד נורא תמידי. ועוד היינו ילדים, ילדים לא אמורים לפחד בצורה כזו. ילדים לא אמורים להיכנס לכלא, ילדים לא אמורים להיות במפגש עם שוטרים".

 

ג'אנל נזכרת במפגש טראומטי במיוחד שהיה לה עם משטרת ההגירה, כשהיתה בת 12. יצאתי עם חברה שלי ועמדנו בתחנת אוטובוס ברעננה, חיכינו לאוטובוס. פתאום ראיתי ואן שחור מתקרב וישר זיהיתי שהם ממשטרת ההגירה. הגיע אליי שוטר, שעד היום אני זוכרת איך הוא נראה, וביקש ממני באנגלית שאראה לו פספורט. כמובן שלא היה עלי פספורט, כי איזו ילדה מסתובבת עם הפספורט עליה, אבל בנס הוא נתן לי ללכת. חזרתי הביתה בוכה ואמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה להיות פה יותר. אחר כך פשוט נכנסתי לחדר ובכיתי במשך יום שלם".

 

ג'אנל לא נתנה לאירוע הזה להכניע אותה – אפילו להיפך. היא מסמנת את האירוע הזה כרגע שבו החליטה להפסיק להיות אדישה ולהתחיל להילחם על החיים שלה בישראל. "הכרתי מישהי בשם רותם אילן, שהיא הקימה את הארגון "ילדים ישראליים", הפועל במטרה לעצור את הגירוש, ומשמשת כמנכ"לית שלו. מאותו יום, הפעילות שלי נגד הגרוש נכנסה להילוך גבוהה. פעלתי בכל דרך אפשרית - ראיונות בטלוויזיה, עצומות שעשו למעני בבתי הספר, ראיונות לרדיו ולעיתונות, נאומים בהפגנות ואפילו בכנסת".

 

אחד המאבקים המשמעותיים של ג'נל היה כדי להשיג אשרת יציאה למשלחת לפולין.  "ידעתי שאם אני יוצאת מהארץ, אני לא אוכל לחזור, אז רותם ואני פנינו לשר החינוך שהיה אז, גדעון סער, והוא פנה לשר הפנים, אלי ישי, וככה קבלתי את האישור שלי לצאת לפולין".

ג'אנל פגשה שוב את סער, הפעם אחרי שמונה להיות שר הפנים. "הוא התקשר אליי לטלפון ואמר לי: 'ראיתי את הכתבה שלך, ואני יודע מי את. והחלטתי שאת נשארת בארץ'. מיד הפנים שלי נהיו לבנות והתחלתי לבכות. הוא ביקש ממני להתייצב אצלו בלשכה כעבור שעתיים ואז הוא נתן לי את תעודת הזהות בידיים".

 

עכשיו, אחרי שקיבלה את תעודת הזהות, מוכנה ג'אנל לכבוש את היעד הבא: צבא ההגנה לישראל. "להתגייס זה משהו שבאמת הייתה המטרה שלי. לא סתם נלחמתי בשביל להשיג את האזרחות. נלחמתי בשביל שאוכל לשרת בצה"ל. אם אני פה, אז גם אני צריכה לשרת כמו כולם. אני מאוד אוהבת את המדינה. זה הבית שלי, גדלתי כאן, נולדתי כאן, החברים שלי כאן. אני לא רואה משהו אחר. אנשים רואים את זה כל כך כמובן מאיליו שהם פה, בישראל. כולם אומרים לי שהם לא מבינים למה אני נלחמת כל כך בשביל להישאר פה, ואני עונה להם: 'זה הבית שלי, למה שאני לא אלחם בשביל להישאר פה?'".

 

גם היום, אחרי שקיבלה את תעודת הזהות, ממשיכה ג'אנל להילחם – והפעם למען אחרים. "בדיוק ב- 30 בנובמבר יש לנו אירוע התרמה לארגון 'ילדים ישראליים' כדי להשיג קצת כסף בשביל פעולות שיעזרו לעצור את הגרוש. אני אישית מכירה עוד ילדים שמועמדים לגרוש, ואפילו קבלו תשובות שמעיפים אותם, והם אפילו יותר גדולים ממני. המסר שלי ומה שאני רוצה להגיד זה: 'תלחמו!'. היום אני יודעת שברגע שאתה לא מזיז את הדברים ועושה משהו, שום דבר לא יקרה".