לפעמים, באופן פרדוקסלי, דווקא הסיטואציות שנתפסות כבעלות התנאים הטובים ביותר להיות נוחות, מתגלות כהפך הגמור. אני זוכרת את התקופה שגרתי בברזיל. נסעתי עם שני ילדיי שהיו בני למעלה משנה בעקבות בן זוגי שבא משם. באתי עם המון כוח ורצון לחדש, משהו שמלווה אותי כל החיים; הרצון להמציא את עצמי מחדש ולא לוותר על קריירה לצד אימהות. חשבתי שזה המקום שאמצא את עצמי מחדש לצד חיים חדשים. דווקא בנקודה הזו ובמקום החדש הזה למדתי להכיר את עצמי הכי חזק.

עוד באון לייף:

ממש לא קרנבל: הפכתי מאישה מוכרת ואהובה לאישה בודדה

ברזיל נשמעת מאד מלהיבה על הנייר, אבל עברנו לעיר נורא קטנה ומרוחקת, בתים נמוכים, שזה כיף גדול לפנטזיה, אבל זה כמו שאני אומרת לעצמי 'איך הייתי רוצה לגור במושב', מחשבה שמחזיקה בדיוק לחצי שעה. בעקבות המקצוע והעבודה זכיתי לנסוע להמון מקומות בעולם, ראיתי וחוויתי המון ומאד אהבתי את זה. זה לא מגיע ממקום של התיפיפות, אלא ממקום אמיתי, אני אוהבת לטעום. בסוף כל המסעות חזרתי לארץ, למדתי על עצמי שאני אוהבת וצריכה לחיות פה, עם כל הקשיים שיש.

במבט לאחור, לא אהבתי את תחושת הלבד שחוויתי שם. לא רק שלא ידעתי את השפה ולא הכרתי את האוכל, גם נאלצתי להתמודד לבד עם הילדים. זו הייתה תקופה שמבחינתי היוותה בדיקת גבולות, עד כמה אני באמת חזקה. עברתי קשיים - נפשית ורגשית. זיכרון חזק מהתקופה ההיא, שהבנים שלי היו נורא קטנים וחולים בו זמנית, למזלי הייתה אתי מישהי שעזרה לי, אך דיברה רק פורטוגזית ולא תמיד הצלחתי להסביר לה מה אני רוצה. בן זוגי היה מחוץ לעיר והרגשתי שאני מתמוטטת.

המעבר עבורי היה חד, אולי חד מדיי. בין לילה הפכתי ממישהי מוכרת ומפורסמת שבאה ממקום זוהר, עם עבודה ובית, למישהי שצריכה להתחיל הכל מחדש, ועוד לבד, זה פשוט לא מסתדר. הבדידות הפיזית השפיעה מהר מאוד על הבדידות הנפשית. לא אהבתי את איך שנראיתי, את הקושי הנפשי שלי שחוויתי שם. שאלתי את עצמי מדי פעם איך זה יכול להיות שאני מתפרקת ברמות האלה, זו בהחלט תקופה שלא אהבתי את עצמי ולא הרגשתי בנוח למרות שכולם מסביב השתדלו. בשורה התחתונה, זה לא היה המקום שלי בשום צורה.

אני אמא אדמה, מחוברת לשורשים, אני ישראלית, מחוברת לשפה. המעבר ההוא לברזיל היה משהו שאני קבעתי ורציתי, אבל באותו זמן זה היה משהו לא ידוע, ואכן היה קשה. הייתי שם כמעט שלוש שנים, לא ויתרתי כמובן. עשיתי שם תערוכות והתקדמתי, למדתי פורטוגזית, אבל כל זה לא היה משנה, זה בכלל לא היה המקום שלי. אחרי שלוש שנים הודעתי לבן זוגי שאני חוזרת לארץ. היה ברור לשנינו, שאני חוזרת לארץ, והוא נשאר. זה בדיוק היה הרגע שהייתי צריכה לקום וללכת וזה מה שעשיתי. פתאום תפסתי את עצמי ושאלתי ?מה אני עושה פה? ברזיל זה מקום לטייל בו, לא לגור?.

תפסתי את עצמי, עליתי על מטוס והגעתי לארץ. יודקביץ?

דווקא מהקושי צמחו דברים שלא האמנתי שאעשה

אני חושבת שזה לא יאומן, אבל התקופה בה אני מרגישה הכי בנוח היא דווקא עכשיו. עוד רגע אני כבר בת חמישים והספקתי לשבור את הירך. עברתי ניתוח ואעבור עוד אחד, אבל זו תקופה מעצימה שאני הכי אוהבת את עצמי בה. בעקבות השבר, הגוף לא מגיב אותו דבר ואני לא יכולה לעשות הכול, אבל מצד שני, יש מקום שהוא שלם מבחינה נפשית. כשאת שלמה עם עצמך זה מקרין החוצה, בין השברים (תרתי משמע), בין הניתוחים. אני באמת מרגישה שזו התקופה שלי עכשיו, אני מצליחה למצוא את האושר והעושר. בפעם הראשונה בחיים יש לי עסק משלי – קולגן פלוס, שזו אבקת קולגן דרך שתייה, אני שותה אותה כל בוקר, וזה עובד על האלסטיות של העור, הציפורניים והשיער. בנוסף הצטלמתי לאחרונה לשער ב?לאישה?, יש גם תמונה שלי שמתנוססת בתערוכה בנושא נשים חזקות, בספרה הקרוב של אורלי רובינזון תופיע תמונה של המיטה שעיצבתי לעמינח - בקיצור, לא חסרה עשייה.

הילדים כבר גדולים, ואני מרגישה שזו התקופה שלי עכשיו. יודקביץ?

גיליתי את עצמי מחדש וזו המתנה הכי נפלאה שיכולתי לבקש לגיל חמישים. דווקא מהמקום הכי קשה שלי, השבר הפיזי שכלל נפילה, שבר, ניתוח החלמה ועוד ניתוח, הצלחתי למצוא את הילדים, את עצמי ואת העבודה. המצאתי את עצמי מחדש. דווקא מהקושי צמחו דברים מאד חזקים שלא חשבתי שאעשה, לזה אני קוראת נוחות.

דווקא מתוך הקושי צמחו דברים מאוד חזקים. יודקביץ? בבית חולים (מתוך האינסטגרם)

לחיות את השילוב המנצח

גיל 50 זה חתיכת גיל, ותאמינו או לא, זו התקופה שאני הכי פורה בה. הבנים גדולים, אני יכולה שוב לצאת ולכבוש את הפסגות שאני מציבה לעצמי. אני חיה את השילוב המנצח של הגיל והתרגיל, ואני חושבת שדווקא היום, בגיל 50 אני יותר אמינה, ומוכרת את עצמי יותר נכון מגיל שלושים, ארבעים ועשרים. יש משהו אמתי כשאת באה עם חבילה טובה על הכתף, בנוסף לכל אמא ועוברת דברים וגאה בהם ויוצאת חזקה. זו לא סתם קלישאה.

אפשר להמציא את עצמך מחדש בכל גיל. אפשר לעשות דברים ולא לוותר. את הכל חוויתי על עצמי - וזו בעיני העצמה נשית. לאחרונה נשים פוגשות אותי ואני קצת צולעת, הן שואלות אותי ?איך את יכולה לעשות את כל זה?? אני טוענת בדיוק הפוך - צריך לקום בבוקר ולעמוד על הרגליים תרתי משמע.