"נו אימא"

- "רגע, אל תזוזי , תיכף אני מסיימת".

 

ככה נפתח כל בוקר בילדותי. אימא עושה לי צמות. תהליך שהיה כרוך בהרבה דם יזע ומרכך. שתי צמות, קוקו עם צמה - הכל סגור ומסוגר. אלפי סיכות, אפילו השיער שלי לא ידע מי הוא. עד שבגיל 13 הפלא ופלא נתתי לו  דרור ואז גיליתי, מדובר בתלתלים. מה עושים עכשיו? איך מעבירים את שנות ההתבגרות עם זה?

 

לא היו מסביבי הרבה מתולתלות ומי שהייתה כזו, עברה את הפעולה מכונה "פתיחת תלתלים" שזה הפיכה של תלתל לסוג של פסטה קונכיות יבשה. מפתה!

 

אני זוכרת את מלכת הכיתה. אני מתבוננת בה היא מעבירה יד בשיער והשיער נופל, מצד אחד לצד שני. זה היה החלום שלי. שיער חלק קראו לזה, לא סתם חלק, גולש. וגולש הוא המצטיין של החלקים. כמה חלמתי שיהיה לי כזה . פשוט, בלי סיבוכים, לצחקק ולהעביר יד בשיער - אם הייתי מעבירה יד בשיער היא לא הייתה יוצאת משם. כמה חלמתי על  לקום בבוקר ולצאת, בלי לקום כל בוקר ולומר: אוקי, מה היום??

 

תוכלו להאשים אותי? יש משפט יפה שאומר: "את לא יכולה לחלום מה שאת לא יכולה לראות". והנה הביטו בכל הפרסומות על המסך ובמדיה - לכולן שיער חלק ורך כולן מנפנפות בו, כל הדוגמניות, כל השחקניות - כולן חלקות! ותלתלים הפכו להיות צרה. בכל ביקור חטוף במספרה תפגשו אותה במלוא העוצמה, את המלחמה בתלתלים. כולן מחליקות. פן. החלקות יפניות, ברזילאיות, קליאופטרה. מספיק שיגידו למישהי שקליפת ביצה וחצי קילו זפת יחליק לה את השיער ותוך חצי שעה היא עם זה על הראש.

 

תעשיית ההחלקות כל כך משגשת עד כדי כך שתלתלים הפכן להיות אויבים. ובהתחלה באמת ככה ראיתי אותם. למה אני דווקא נתקעתי איתם? לכל האחיות שלי יש שיער חלק, לאימא שלי יש שיער חלק, אז למה לי נידונו חיים של חוסר שליטה? בהתחלה ניסיתי גם אני להילחם בהם, ובמלחמה כמו במלחמה, לא בחלתי באמצעים: פנים, אבו-עגלות, אפילו גרביון מלופף על הקוקו. העיקר שיהיה לי את מה שיש לכולן. הפכתי להיות "מדחיקת תלתלים".

 

 

אבל מלחמה כמו כל מלחמה, התישה אותי. ויום אחד, באמצע גיל ההתבגרות, אמרתי די. הפסקתי עם הפן ופשוט יום אחד באתי לבית ספר עם התלתלים. לא הייתה מאושרת ממני. ההרגשה הזאת שזה שלי, זאת אני. וזה גם, פחדתי אפילו לומר את זה בזמנו - יפה. כן, זה יפה. לא הייתי צריכה הרבה זמן לשכנע את עצמי לאזור אומץ ולומר את זה בקול, כי יש דברים בחיים שנפתרים בשנייה, שלא לוקחים דרך ארוכה, שפתאום אוחזת בך תחושת הקלה מדהימה, וכך הרגשתי. מאז ועד היום אנחנו מאושרים ביחד. כי מעבר למראה של השיער המתולתל שאני באמת אוהבת, כנראה שיש שם גם משהו מעבר. סליחה על הקלישאה, יש בתלתלים באמת אופי מסוים. משהו לא מאורגן, לא מקובע, משהו קצת פרוע ואפילו שובב. ואני כל כך אוהבת את זה ולא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיהם.

 

עד היום, כשאני מופיעה בהופעות הסטנד אפ שלי ואני רואה נערות "מדחיקות תלתלים" אני מיד באה אליהן  ולוחשת "אל תעשי החלקה, השיער שלך מהמם". הפכתי להיות שגרירה של התחום, והסיבה העיקרית היא לא כי זה יפה, אופנתי וכו' - אלא בגלל שזו את.  א-ת. אין לך דבר יותר טוב ממך. וברגע שאת מדחיקה מגיל צעיר משהו את מדחיקה את עצמך. תני חופש לשיער ותני חופש לעצמך. לא משנה באיזה גיל את. אני נתתי, והיום השיער שלי הוא הכוח שלי. כשהשיער שלי במיטבו אני מרגישה טוב.

 

כמה שטחי. ככה פשוט.

______________________________________________________________

לאתר של הדר לוי