אפשר לדבר על דימוי הגוף שלנו עד מחר.

אני מניחה שאנחנו בעצם עוסקים בלהרגיש נוח בעור של עצמך, לא? אני יכולה לדבר על זה עד מחר אבל השורה התחתונה היא שזה קורה, אם זה קורה ואני מקווה שזה קורה, בסביבות גיל ה- 40. אז דימוי הגוף מתחיל להסתדר, כי אנחנו מתחילים להבין שזה מה שיש, עם זה נחיה וזה טוב.

 

עוד ב - Onlife:

 

אני מצטלמת הרבה ואני לא אוהבת את זה.

אני מרגישה לא נוח עם זה. אין לי כוח להיות פרזנטורית. פה זה למען מטרה, אבל תמיד יש סיבה או מטרה לצילומים. זה חלק מהמקצוע אבל אני לא אוהבת את ההתעסקות ב"איך אני אראה", למרות שהיום יש פוטושופ ואפשר לסדר הכל.

 

אני בעד פוטושופ, אבל בלי להגזים

יש דברים שנראים פחות טוב, ועם הגיל, אם אפשר לרטש, למה לא? אין לי שום בעיה עם ריטוש. אני לא פנאטית ולא אוהבת קיצוניות, הכל במידה. אני לא מדברת על לשנות את הפרצוף לנשים בנות שבעים, זה מגוחך, אבל לנקות, לסדר, להרים- אם אפשר – לפתוח עין שקצת נסגרת? מה הבעיה, מה ההתחסדות?

 

יש לי בעיה עם נשים מלאות, שנראות לא טוב ואומרות "אני מרגישה נוח עם עצמי".

אני פה להגיד "זה לא בריא, אל תמכרו את השטויות האלו לאף אחד, תלכו לדיאטנית ותעשו כושר. אני לא עוברת על זה בשתיקה. נשים מלאות, שלא לומר שמנות, שמזיעות בקיץ - זה לא אסתטי. אל תמכרו לי שלעלות במדרגות זה כיף בשבילן.

 

רק מגיל 40 את מתחילה להרגיש טוב עם עצמך.

זה גיל שבו דברים מתחילים לשקוע, להיות יותר ברורים. את מתחילה לקבל את העולם, את עצמך. בכל מתחיל בראש, זה לא משהו שאני יכולה ללמד אותו.

 

ענת וקסמן במהלך הצילומים לפרוייקט "יפה כמו שאת" של Onlife, בחסות H&O

צילום:  יונתן ניסן  - www.ynissan.com

 

סימני הזמן נמצאים עלינו וזה סבבה.

אפשר לאכול נכון, להתעמל. אני גם מאמינה ב"לשמוח מבפנים". ברגע שאתה גדל ושמח מבפנים, אתה מקרין את השמחה החוצה.  

 

ניסיתי והציעו לי כל מני בוטוקסים ודברים אחרים, וזה די דוחה.

אני מוצאת את עצמי מסתכלת על נשים שהמצח שלהן קפוא, ותוהה "מתי הוא יזוז", יש שם משהו מת. הן הורגות במצח שלהם עצבים עם ארס הזה של נחשים, למה?

 

אני מקבלת  בשמחה את מה שיש.

חוץ מזה, תמיד יש ניתוחים קטנים שעוזרים. לי למשל, יש עפעפיים שאני לא מתכוונת להרים, אני אוהבת את איך שאני נראית, זה מאד מיוחד בעיניי, אבל אם אצטרך, ארים קצת את העפעף.

 

אני מאמינה בגישת האמצע.

אני לא חושבת שצריך לעשות כל מיני שינויים דרסטיים, זה נראה נורא. מצד שני, אני לא מאמינה לשמנה שתנסה למכור לי עד מחר שהיא מרגישה נהדר בגוף שלה. תמכרי את זה לעצמך במראה כשאת מסתכלת לעצמך בעיניים. חשוב להרגיש נוח עם עצמך אבל כן, לכבד את הגוף ואת הבריאות של הגוף, לאכול נכון, ללכת בפארק, לחיות נכון. חשוב להיות במקום טוב עם עצמך, שם הכל מתחיל.

 

ענת וקסמן (צילום: אוהד רומנו)

 

אני לא מבינה בסקסיות.

הבגד שבחרתי לצילומים פשוט נוח לי, הוא לא חושף יותר מדי, הוא רפוי ומעוטר בפרחים, יש בזה משהו תמים. אני לא חושבת במושגים של סקסיות ובגדים צמודים מביכים אותי. אני לא מרגישה צורך "ללחוץ על הנקודה".

 

אני יכולה ללבוש כותנות גם ברחוב.

עם כאלו דברים, כותנות. אני מאד אוהבת קומבניזונים. אני יכולה לצאת עם כותונת גם לרחוב, כי אני מרגישה בהן הכי נוח, ולא ממקום של סקסיות, אלא כי זה בגד נוח שמכבד את הגוף, מוציא אותו טוב.

 

אני רוצה שייצא מהצילומים  משהו פשוט.  

אני לא הולכת להתאמץ. יראו שם את מי שאני. אני מעדיפה שהצילומים יהיו מתוקים, ולא "סקסיים" או משתדלים. זה הכי עושה לי רע. מצד שני, אני לא הולכת להצחיק פה אף אחד.

 

אין תחליף להתבגרות, גם בנושא של דימוי גוף.

הייתי אומרת לענת בת ה- 16: אין לי איך לעזור לך, בגיל 40 הכל יסתדר. יאללה, תהני. ותורידי שערות מהרגליים.