הרומן שלי עם המשקל לא תמיד היה חיובי כ"כ כמו היום. מאז שאני זוכרת את עצמי ועד לפני שלוש שנים הייתי בחורה רזה. דקיקה ממש, שמעולם לא סבלה מעודף משקל.

 

איכשהו, בגיל 13 נכנסתי לעולם הזה של הדיאטות. אני יודעת, אם את מתחילה בגיל כל-כך צעיר (כשאת בכלל לא צריכה), משהו ברצינות, דפוק אצלך בראש. אבל כך העברתי עברו את גיל ההתבגרות, כשאני הורסת לעצמי את השנים הכי יפות באובססיה חולנית ל: מה אכלתי, כמה אכלתי, כמה קלוריות זה, איך אני מוציאה את זה ממני, מה יהיה המשקל מחר בבוקר כו'. זה היה כל מה שיכולתי לחשוב עליו.

 

האמנתי בלב שלם שאני 'שמנה', 'מכוערת' ו'מגעילה'. מה אני יכולה להגיד? כשהסתכלתי במראה ראיתי משהו אחר ממה שכולם ראו. קשה לי עד היום להסביר את זה. כנראה פשוט שנאתי את עצמי. המצחיק הוא שלא אכלתי כמעט כלום כי "השמנה" היתה הפחד הכי גדול שלי.

 

לפני כמה שנים התחלתי ליטול כדורים, שפרט להשפעות החיוביות שלהן, גם גורמות לתיאבון מוגבר. השמנתי, והרבה. נכנסתי לדכאון של שנה. ממידה 36-038 עליתי למידה 44. רציתי למות. הסיוט הכי גדול שלי התגשם. 

 

שרון בן שבת - יפה כמו שהיא

צילםו: יונתן ניסן

 

יום אחד, זה היה בדיוק בתקופה בה למדתי צילום במכללה, התחלתי לחשוב אחורה על חיי. פשוט נפל לי האסימון. הבנתי כמה רזה הייתי וכמה חייתי בסרט שאני שמנה. כמה סבל עברתי בעקבות הדימיון המופרך והמטופש הזה וכמה זמן התבזבז לי על ההתעסקות בזה.

 

החלטתי שאני תופסת את עצמי בידיים והכרחתי את עצמי להפסיק לחשב קלוריות, נקודות, או כל שיטה אחרת של הרזייה. נמאס לי לנסות דיאטות מטופשות. נמאס לי להתחשבן עם עצמי. נמאס לי להיות אובססיבית כל כך. ובעיקר - נמאס לי לשנוא את עצמי על כלום. "שרפתי" שנים מהחיים שלי ולא הרשיתי לעצמי ליהנות מכלום - לא מאוכל ולא מהחיים עצמם. ולמה? בסופו של דבר אנשים מגיעיםמסתכלים אחורה וקולטים שבזבזו את החיים שלהם. אני בזבזתי אותם על תיעוב עצמי.

 

מזל שתפסתי את עצמי בידיים. אז כן, השמנתי. ביג דיל. זה לא סוף העולם, יש דברים יותר חשובים בחיים. ואני לא מתכוונת לבזבז את כל שנות ה-20 שלי. אני לא הולכת להמשיך עם התיעוב העצמי הזה, אני פשוט הולכת ליהנות מהחיים ולא לחשוב על זה יותר. זה נשמע נדוש, אבל זו באמת היתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים.

 

אז אחרי שצעקתי ש'נשבר לי', הגיע שלב ההשלמה. לאט לאט התחלתי להסתכל במראה ופשוט לראות את היתרונות שלי. התחלתי לקבל את עצמי. הביטחון שלי עלה לאט לאט - זה לא קורה ביום אחד אבל זה אפשרי.

 

היום, אני בת כמעט 23, שוקלת 30 קילו יותר ובמידה 44, אני גאה להגיד שאני פשוט מרגישה טוב עם עצמי. מרגישה יפה ומושכת. אני מרגישה שלמה עם מי שאני ועם איך שאני נראית. נכון, אני לא רזה ואולי אף פעם לא אחזור להיות רזה באמת, אבל האם רק "שומן הוא מה שמונע מאישה להיות יפה? אני לא חושבת.

 

צילום: אוהד רומנו

 

הבעיה היחידה עם המשקל שלי היום - ויש שיגידו שזה שטויות, אבל עבור חולת אופנה כמוני מדובר בבעיה של ממש – היא שישראל לא בנויה עדיין לבנות שנראות כמוני וכמו רבות אחרותובמילים אחרות: קשה למצוא בגדים.

 

רוב רשתות האופנה בארץ פשוט מסרבות למכור בגדים מעל מידה 40. 42 אולי אפשר למצוא פה ושם. אבל מידה 44 זה פשוט סיוט. עולם האופנה 'גוזר' על בנות כמוני  להתלבש בצורה מכוערת, לא מחמיאה ו"סבתאית" להחרידהחלטתי שאני לא מוכנה להיכנע ולא משנה מה, אני אמצא בגדים אופנתיים שישבו עליי טוב. גם אם אני צריכה להפוך את כל החנות - אני אמצא. אבל מה אמורות לעשות בנות שהן כמה קילוגרמים יותר ממני? מידה 46 או 48 ? אם אני הגבול העליון של המידות בחנויות, מה הן אמורות ללבוש?

 

העצוב הוא, שכשאני מדברת עם בנות במידות האלו, רובן אומרות לי "אבל אני שמנה נו, מה אפשר לעשות, שום דבר יפה לא יעלה עליי". זה מה שעצוב באמת. שלימדו אותן לקבל את רוע הגזירה. כאילו זה עונש שמגיע להן. סליחה, אבל מה קרה? לא פשענו ולא חטאנו.

 

יום אחד כל כך התעצבנתי מהנושא, שכתבתי פוסט בבלוג הישן שלי ומבלי שהבנתי מה קורה - בום! מיליון שיתופים בפייסבוק. מיליון תגובות. טלפונים מעיתונים, טלוויזיה והמון רעש. פתאום אנשים הכירו אותי, זיהו אותי ברחוב, ברכבת, במסיבה, בפאב. הופעתי בתוכניות טלוויזיה, כתבו עליי בעיתונים ובאינטרנט, הזמינו אותי לדגמן בתצוגת אופנה, ואני לא הבנתי מה הולך פה? עד היום זה מרגיש לי קצת הזוי.

 

כל מה שרציתי זה לפתוח את המודעות קצת, להשמיע דעה. לא חשבתי שזה יגיע למימדים אליהם זה הגיע. אבל יודעים מה גרם לבאז הזה? העובדה שהיו כל כך הרבה נשים שהזדהו עם הפוסט שלי.

 

היום אני ממשיכה להיות פעילה בנושא. בתור בלוגרית אני כותבת ומעודדת לקבלה עצמית.

בתור צלמת התחלתי לצלם הפקות אופנה של דוגמניות במידות גדולות ואני גם שואפת להמשיך בכיוון הזה. אולי בסוף זה יחלחל קצת לתודעה של כולנו. זו השאיפה. אבל לצערי אני יודעת שזה יקח עוד זמן עד שתתחולל המהפכה התודעתית הזו.

 

צילום: אוהד רומנו

 

ליום הצילומים של Onlife ו-H&O הגעתי אנרגטית לחלוטין. כבר שנים שאני מצלמת את כולם, והפעם אני מהצד השני של המצלמה. באמת שמדובר בכיף לא נורמלי, במיוחד כשעושים לך עיצוב שיער, איפור וסטיילינג.

 

עליתי על הסט בלי חששות, וממש לא היה אכפת לי לעמוד מול חבורה של שמונה אנשים בבייבידול שקוף למחצה. החלטתי שאני רק נהנית וזורמת, והצילומים עברו בצורה חלקה, במיוחד כשכל אנשי הצוות רק פירגנו.

 

עם יד על הלב, כשהייתי רזה בחיים לא הייתי מסכימה שמישהו יראה אותי עם לנז'ריי, ובטח ובטח שלא יעלו את זה לאינטרנט. היום, גם שאני בחורה מלאה, עשיתי את זה בלב שלם ועם המון ביטחון. זה רק מראה איזה תהליך עברתי עם עצמי. ואם אני יכולה - למה שכל אחת אחרת לא תוכל? זה פשוט עניין של לעשות סוויץ' במחשבה ולשנות את הגישה. לי זה השתלם, כי היום אני סופסוף מרגישה חיה. מבחינתי, השתיקה סוף סוף נשברה.

 

יום אחד, זה היה בדיוק בתקופה בה למדתי צילום במכללה, התחלתי לחשוב אחורה על חיי. פשוט נפל לי האסימון. הבנתי כמה רזה הייתי וכמה חייתי בסרט שאני שמנה. כמה סבל עברתי בעקבות הדימיון המופרך והמטופש הזה וכמה זמן התבזבז לי על ההתעסקות בזה. החלטתי שאני תופסת את עצמי בידיים והכרחתי את עצמי להפסיק לחשב קלוריות, נקודות, או כל שיטה אחרת של הרזייה. נמאס לי לנסות דיאטות מטופשות. נמאס לי להתחשבן עם עצמי. נמאס לי להיות אובססיבית כל כך. ובעיקר - נמאס לי לשנוא את עצמי על כלום. "שרפתי" שנים מהחיים שלי ולא הרשיתי לעצמי ליהנות מכלום - לא מאוכל ולא מהחיים עצמם. ולמה? בסופו של דבר אנשים מגיעיםמסתכלים אחורה וקולטים שבזבזו את החיים שלהם. אני בזבזתי אותם על תיעוב עצמי.