כאשר הציעו לי להצטלם בפרויקט יפה כמו שאת של Onlife בבגדים תחתונים זה נראה לי טבעי לגמרי. מי אם לא אני - תהיה חלק מפרויקט כזה שמעודד נשים להיות בטוחות בעצמן מספיק בכדי להצטלם בהלבשה תחתונה וללא פוטושופ?

 

בעבודתי כדוגמנית, הצטלמתי לא פעם בבגדי ים ואף צעדתי על מסלולי תצוגה של מותג הלבשה תחתונה, כל זאת כאשר אני מתהדרת בישבן מידה 42.

 

עוד ב-Onlife:

 

נראה לי טבעי להיות חלק מקבוצה של נשים שמקדמות את הנושא של דימוי גוף בכל מקום ובכל מדיה אפשרית. אני חיה העצמה נשית דרך דימוי גוף ואפילו יש לי חזון: העצמת דימוי הגוף של כמה שיותר נשים על מנת לשחרר אותן מכבלי משטר הרזון. האמונה שלי היא שככל שנשים יאהבו את גופן יותר, כך הן יהיו מאושרות יותר. נשמע די פשוט לא?

 

לצערי, זה ממש לא פשוט. אני גם לא אהיה אחת מאותן נשים שמספרות לעולם שהן שלמות במאה אחוז עם גופן ולעולם אינן מרגישות אחרת. אני אמיתית ואותנטית ואחד העקרונות שמלווים אותי מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי הוא לספר את האמת תמיד.

 

צילום: יונתן ניסן

 

 

כאן יופיע פירוט אודות הבגדים שמובילת הדעה לובשת, מידותיהם והמחיר + הנעה לפעולה (לינק)

 

 

לכן, אני מודה שככל שהתקרב יום הצילומים, התחלתי להרגיש דיסוננס: מצד אחד, אני אוהבת ושלמה עם גופי פחות או יותר ביום יום של חיי, אני עובדת על זה עם עצמי תוך כדי כתיבה, חשיבה, אכילה נכונה ופעילות גופנית. מצד שני, כבר הרבה זמן לא הצטלמתי בחזיה ותחתונים והחששות החלו לכרסם, האם אני נראית במיטבי? אולי כדאי שאוכל פחות לקראת הצילומים? אולי אעשה יותר פעילות גופנית? איזה בגדים תבחר לי הסטייליסטית כך שארגיש ואראה במיטבי?

 

כשבוע לפני הצילומים, נעלתי את נעלי הריצה שלי ויצאתי לרוץ בפארק, כשחזרתי עשיתי כפיפות בטן ושכיבות סמיכה, עד שהשרירים כאבו והרגשתי שאני שוב במשחק.

 

אני מכירה את זה לא מהיום, בראש את יודעת שלא השתנה כלום מלפני שבוע כשהרגשת "פצצת על" וכולם אמרו לך שרזית, אבל העיניים שלך מראות אחרת. בעיניים את מסתכלת על הבבואה שלך בראי וכאילו כל הצלוליט בעולם נחת לך על הישבן.

 

אז בכל יום השבוע חזרתי על הטקס, נעלי ריצה, שעה בפארק, כפיפות בטן, שכיבות סמיכה, מקלחת, מראה וחוזר חלילה. אני חייבת לציין ששום קסם לא קרה, הצלוליט לא נעלם, אבל הרגשה טובה מסתבר, זה כל מה ההבדל.

 

כשהגעתי למדידות, יום לפני הצילומים, ידעתי בדיוק מה אני מחפשת. "חזיה מנומרת ותחתון גבוה סקסי בהשראת נערות הפין-אפ של שנות החמישים" אמרתי לסטייליסטית בעודה מצביעה על בייבי דול. חייכתי אליה ואמרתי: אין סיכוי. באתי להצטלם בהלבשה תחתונה ואני לא מתכוונת להסתיר את הגוף שלי!

 

צילום: יונתן ניסן

 

הסטייליסטית הייתה קצת בשוק אבל קלטה מיד ותוך דקות יצאתי מתא ההלבשה עם הסט הנבחר. איזו הקלה. עכשיו אני יודעת מה אלבש, זו בהחלט דאגה אחת פחות. נשאר רק להגיע צילומים.

 

 

בדרך במונית מצאתי לי כמה תמונות של קריסטל רן ועוד דוגמניות שהן מקור השראה עבורי והורדתי לי לאייפון. התבוננתי בתנוחות שלהן, בסטיילינג, באיפור, בשיער וידעתי שבסופו של דבר אני הולכת לעוף על החוויה הזו, בקלילות ובכיף.

 

בסטודיו האווירה היתה נעימה. כל כך פשוטה ולא מתיימרת. בצוות עבדו אנשים מקסימים ורגישים, אני אמנם דוגמנית ואני מצטלמת לא מעט אבל ראיתי איך טיפלו בכל אחת מהנשים שהגיעו וזה היה ממש מרגש. כל אחת מהנשים קיבלה את הבמה שלה לדבר ולהביע את עצמה, לגולל את הסיפור שלה ואת התפיסה שלה על הנושא של דימוי גוף. אצל כל אחת הסיפור דומה בהרבה מובנים אך שונה כמו שמיים וארץ. הקשר בין דימוי גוף לנשיות, לאמהות, לגיל, למשקל, למודל היופי, לגברים וכו', משתנה מאשה לאשה, כשכל אחת היא עולם ומלואו.

 
צילום: אוהד רומנו
 

אחרי שסיימנו איפור ושיער הייתי מוכנה להצטלם. מיד הורדתי הכל ונשארתי לבושה בסט התחתונים והחזיה בלבד. התגובות היו של פליאה על האומץ לחשוף את הגוף הלא דקיק שלי. מזל שאומץ זו תכונה שיש לי בכמויות. התיישבתי על הספה, קצת פוזות למצלמה וזהו. זה היה מאחוריי.

 

 

צילום: אוהד רומנו

 

בסוף כשהתבוננו בתמונות יחד, שיתפתי את הצלם, אוהד רומנו, בחלום שלי לככב על השער של "בלייזר". אוהד חייך ואמר לי "יקירתי, נראה לי שאת יכולה לכוון הרבה יותר גבוה". ואם זו לא מחמאה לסיום החוויה המעצימה הזו, אני לא יודעת מה כן.

 

שאפו על הפרויקט המבורך. ותודה לכל הצוות שחסכו לי כמה שעות טובות על כורסת הפסיכולוג.