"חכו חכו מה יהיה כשאבא יגיע הביתה..." משפט מוכר. כמעט מיתולוגי. בשנים האחרונות מקבל המשפט הזה משמעות חדשה. בעקבות השיח המתפתח על איזון בין עבודה למשפחה בישראל התחיל דיון מסוים על השתתפות של אבות בגידול ילדים. יוזמות כאלה ואחרות צצות בשטח וקוראות לשים את המשפחה במרכז, לקצר את שבוע העבודה, ועוד שינויים שיאפשרו לאבות להיות שותפים פעילים בגידול ילדיהם.

עוד ב-Onlife:

 

לפני שהענן הפך לעמוד היה אפשר לחזות בהיווצרותו של ציבור חדש - ציבור ההורים. ציבור, שהחל להתאגד בזמן מחאת העגלות וזועק שנמאס לו. ציבור שלם שלא מוכן יותר להתנהל כפי שהוא נדרש להתנהל בתוך עולם תעסוקתי שלא מאפשר לו למלא את תפקידו בבית. יוזמות חדשות, כתבות טלוויזיה, קבוצות פייסבוק עם לוגו מושקע וחברים פעילים, מפרסמים, מתראיינים ומעלים ביעילות נושא קריטי לסדר היום.
 
היכן מתנהל השיח הזה? גם על זה יש ויכוח, כמו גם ויכוח על כמות הגברים שבאמת שותפים לרצון הזה, על הזיהוי הסוציו-אקונומי שלהם ועל הנכונות והיכולת לוותר על הכנסה ועל קריירה לטובת שותפות מלאה בטיפול במשפחה ובבית.

 

המחיר של אימהות הוא גבוה

כי האמת היא, שאימהות גובה מחיר מנשים עובדות. מחיר כלכלי שמצביע על פערי שכר מהותיים בין אמהות לאבות. מחיר רגשי שנובע מהצורך לנווט בין קרחוני לוחות הזמנים הבלתי אפשריים של המשק מול שעות מערכת החינוך, ומחיר האשמה. אותה אשמה שחשות בעיקר אימהות. על היעדרות, על נוכחות, על אי מיצוי היכולות האישיות והמקצועיות שלהן. אשמה שחלק ניכר ממנה נובע ממסרים חברתיים מבלבלים וסותרים.

והמדינה היכן היא? המדינה מקדמת חקיקה מגנה שאמורה לפנות לנשים זמן לטפל בילדים. משרת אם, זכויות נשים בתהליכי פריון, נקודות זיכוי במס.  החקיקה הזו שומרת  על נשים בתוך שוק עבודה שהוא עדיין במידה רבה, מפלה ואפילו עוין. עדיין לא הגיעה השעה לנהל משק עיוור למגדר, כי הנורמה החברתית, הלאומית והתרבותית דורשת מנשים דרישות שאינן נדרשות מגברים.  

גברים, אתם באמת רוצים לחזור הביתה?

את הנחת היסוד העומדת בבסיסן של יוזמות כאלה ואחרות צריך לבדוק. באמת לבדוק. מי מוכן לוותר על קריירה, לספוג ירידה בשכר, להתייצב בשעה 16:20 בפתח הצהרון ולזכור מתי צריך להלביש חולצה לבנה, מה שמה של המורה ואיך לעזאזל קוראים לאמא של החברה הכי טובה של הילדה. כי האחריות עדיין רובצת לפתחן של נשים ולא בכדי. ניהול בית ומשפחה היא עבודה סיזיפית, שוחקת, לא מתגמלת, בוודאי שלא מהר כמו הצלחות בעבודה. אם אנחנו באמת רוצות איזון בין עבודה ומשפחה צריך להתחיל באמהות. לשפר את מעמדן הכלכלי- ולא רק בעזרת שאריות תקציב קטנות. לשנות סדר עדיפויות תקציבי וכלכלי לאומי.

כן, כן שוב הפמיניסטית מרימה ראש, אבל חברות וחברים הנה כמה עובדות: מחאת העגלות פרצה מתוך ציבור האמהות בישראל ולא במקרה. הן אלו שהובילו לראשונה יוזמות לאיזון משפחה ועבודה. האבות שעזבו עבודה טובה בשביל להיות שותפים שווים בגידול הילדים הם ספורים ויוצאי דופן.

 

המציאות היא שהרוב המוחלט של הנשים הן שאחראיות על גידול הילדים והטיפול במשפחה ולמען התפקיד התובעני הזה הן לא פעם מוותרות על קריירה ועצמאות כלכלית. זו המציאות של כלל המשפחות בישראל וכל עוד זה כך, יש לשנות את שוק העבודה בהתאם לצרכים של אמהות עובדות מכל המגזרים והשכבות הסוציו אקונומיות ולהבין כיצד משלבים לתוכו אבות. רק כך נוכל ליצור שוק תעסוקה שפוי ושוויוני יותר לכלל הציבור בארץ.

שאלות בנוגע לוויתור על שעות נוספות בגלל טיפול בילדים, התקדמות איטית של קריירה, להיות מפוטרת ראשונה רק בגלל שאת אישה ואת נחשבת "מפרנסת שנייה", הן שאלות שמטרידות בעיקר נשים. נכון,  צריך משרות להורים ולא משרות לאמהות, אבל צריך גם לקדם מודלים שבהם גברים באמת יחזרו הביתה וזה יקרה רק אחרי שמעמדן של אמהות בשוק העבודה יהיה חזק ויציב. השינוי צריך להיות מקיף, הוא צריך להגיע מלמעלה, שינוי מערכתי שיונהג על ידי המדינה ומוסדותיה. השינוי צריך להיות בתפיסתה של המדינה והמשק המתייחסים כיום לאמהות כמגבלה.  "זה הזמן שלנו" היא לא סיסמת פריימריז.  זו הזכות והדרישה שלנו מנבחרות ונבחרי הציבור שלנו לדאוג לסדר יום חדש שמקדם את הזכויות שלנו כציבור מופלה. עד שאבא יגיע הביתה....

ביום ראשון הקרוב, 9.12.12, נר שני של חנוכה – אנחנו מקיימות מפגש ראשון של "קול האם", מפגשי אמהות פעילות, כולכן מוזמנות, לפרטים moms@iwn.org.il   03-61223990

שדולת הנשים היא חלק משותפות ארגוני נשים לצדק מגדרי ולשוויון כלכלי-תעסוקתי יחד עם: אחותי, איתך-מעכי, העמותה להעצמה כלכלית לנשים, מרכז אדווה, מרכז מהות ורוח נשית