לקראת שמונה בערב החלה עליצות משונה לתקוף את יונית לוי. נראה היה שהצמידה כוס זכוכית לדלתה של מינה צמח והצליחה לחלץ טפח מההפתעה הדרמטית הצפויה לכולנו, והיא ממתיקה סוד שמנסה בכל כוחו לפרוץ החוצה. אך לאור הכחשותיה הנמרצות לקיציס, נותרתי עם השערה מעורפלת כי כנראה שאחרי הכול מדובר רק במשהו מיוחד בקפה של נווה אילן. ככל שזקפו הדקות לקראת עשר, קצב דיבורה גבר וצחקוקיה הפכו תדירים יותר מהפסקות חסות במאני טיים.

 

עוד ב Onlife:

 

התיישרתי בכיסאי (לא משימה פשוטה בחודש שישי) וציפיתי לדרמות גדולות. וכששודרו תוצאות המדגם הבנתי: החתיך של השכבה בדיוק עבר במסדרון, וכי מי לא תצחקק בעצבנות ותעפעף במרץ?

 

עמישראל יצא ביום שמש, וכנראה ללא כובע. עם אופטימיות שמאלנית וצייתנות שבטית לשימון פרס, האיש היחיד שמסוגל ליצור קונצנזוס אצל כולם מתוקף העובדה הפשוטה שרוב מתנגדיו פשוט שבקו חיים, יצאו לרחוב להנחיל מהפך, לפחות באחוזי הצבעה. מהפך מצולם בשיטת האח הגדול, אינסטגרם מאחורי כל פרגוד וילדים שהפכו כוכבים לרגע בעודם אוחזים בפתק ביד אחת ומנגבים נזלת בשניה.

 

הכוכב של הבחירות: העם

העמך היה הכוכב של הבחירות האלה, ואחוזי ההשתתפות הגדולים אינם עדות למודעות דמוקרטית גדלה או לרצון במהפך אמיתי, אלא למעורבות אינטרנטית חזקה ולאחוז גבוה של סמארטפונים בקהל.

 

ומה קיבלנו בסופו של דבר? ההיפך מביבי, שהוא בעצם ביבי 2.0. הגירסה הטלגנית יותר, המחוברת יותר והמרושתת יותר ללא ספק, האידאולוגית פחות. שוב גבר לבן, זחוח, שבע, מרוצה מדי, מנותק מדי, לחיץ מדי, אגומניאק מדי, שיותר מדי מבנות ישראל (וגם בני! אנחנו פלורליסטים פה וו-הו) הלכו עליו מהסיבה הפשוטה ש"הוא חתיך". עמישראל בוחר במנהיגיו כאילו היו במאסטר שף, והעם, כצפוי, בחר בתום. כי אנחנו מפחדים. לא מאיראן, לא מפיגועים, ואפילו לא מבידוד בינלאומי.

 

אנחנו מפחדים משינוי

אנחנו מפחדים משינוי גדול מדי, מפחדים שהייצוג שלנו יהיה נשי מדי, אנושי מדי, פלורליסטי ומכיל מדי, מפחדים משוויון ומפחדים להסתכל במראה. במשך שנים המראה שלנו היתה גבר חזק, ביטחוניסט, זחוח, עם אנגלית מצוינת וכושר תמרון ששני רק לשל נדיה קומנצ'י. החלפנו אותו ב.. גבר חזק, קרטיסט, זחוח, עם אנגלית מצוטטת ואיכות טפלון שסירי סולתם מתקנאים בה.

 

זה לא מספיק שינוי בשבילי, מצטערת. רציתי להאמין שעמישראל שבע מיליטריזם, שבע קידום אג'נדה של הפחדה ביטחונית על פני הסרת עול הכיבוש, שבע שוביניזם וקביעת מדיניות על ידי ברנז'ה צה"לית (שחוששתני שתוחלף בברנז'ה עיתונאית-טייקונית שוביניסטית לא פחות). רציתי שיריבו על שלי ועל ציפי, לא על ג'לי וביבי.

 

מסע ליקוק הדדי

מרתיחה אותי המחשבה שמומחה הפליק פלאק יאיר לפיד הוא זה שיקבל את הטלפונים עכשיו, במסע הליקוק ההדדי בינו לבין מלך הביבים. מצערת אותי העובדה ששוב אנחנו מסתפקים ב"כן, אבל..." וב"לפחות הגדלנו את..."

 

העיתוי של הכישלון צורב עוד יותר לאחר השבעתו של ברק אובמה לכהונה נוספת. הנה האמריקאים, שתסכימו עמי שאינו מאור הגולה לפרקים, אבל הנה עם שאינו מפחד משינויים, שמוכן לקבל על עצמו אתגרים והנהגה חדשה מתוך תקווה לשינוי אמיתי. כאן נוצר הרושם שאזרחי ישראל יצאו ומילאו פיהם מים, מילאו ידי חובתם, והצביעו לכלום מאותו הדבר. בסופו של דבר, וכאן הייתי הופכת את הצחקוק הילדותי של יונית לגיחוך מר, ביבי צדק. אנחנו מ-פ-ח-ד-י-ם.