שוברת קירות
לא שומעת לא
דרייב להצלחה

נוף עתאמנה-איסמעיל: אני לא מחפשת 15 דקות של תהילה

0
0
SHARES

אחרי שלושה וחצי תארים בביולוגיה, החליטה נוף עתאמנה-איסמעיל להגשים חלום ישן ולהתחיל לבשל. היא נכנסה ל"מאסטר שף" במטרה לעשות שינוי קריירה, וכעת, אחרי שזכתה בעונה הקודמת, היא כבר מוכנה לכבוש את היעד הבא :בית ספר לבישול שיצליח לחבר בין יהודים לערבים

נוף עתאמנה-איסמעיל עשתה שלושה וחצי תארי פוסט-דוקטורט בביולוגיה, אבל אתם בטח מכירים אותה כזוכה בעונה הרביעית של "מאסטר שף", שהחליטה לעזוב את עולם המחקר ולהגשים את חלום נעוריה להיות שפית.

 

עוד באון לייף: 

 

היא נולדה בבאקה אל-גרבייה לפני 35 שנים. יש לה אח ואחות, אימא שהייתה מורה לעברית ואבא שהיה רופא ריאות ונפטר לפני חודשיים וחצי. היא למדה בבאקה אל גרבייה עד כיתה ח' ואז עברה ללמוד בתיכון יהודי בחדרה. "זה לא משהו שהיה בשגרה", היא משחזרת. "היה תיכון בבאקה אבל אבל הרמה שלו היתה יחסית נמוכה. זה לא כמו היום, פעם הפערים היו הרבה יותר גדולים. ובעצם גם היה לי נורא משעמם בבית הספר בבאקה כי איכשהו תמיד הייתי מסיימת ראשונה ומחכה לכולם. אבא שלי הציע את בית הספר הזה וזו הייתה החלטה מאוד חכמה. זה בפירוש לקח אותי כמה צעדים קדימה. אני חושבת שהיה לזה חלק מאוד גדול בעיצוב האישיות שלי. טיפחו שם עצמאות ושאיפה למצוינות ובעצם השרישו בנו את העובדה שהשמיים הם הגבול ושאנחנו יכולים להיות כל מה שנרצה".

 

צילום: אסף אמברם

 

אבא שלה חלם שהיא תהיה רופאה, "כמו כל משפחה פולנית ממוצעת", היא צוחקת. אבל היא ידעה שהיא לא תעמוד בזה. "ידעתי שזה ישבור אותי מבפנים לראות אנשים מתים וילדים חולים ולא היה לי את החוזק הנפשי להתמודד עם הדברים האלה". מאז שהייתה נערה היא אהבה ביולוגיה ובישול, אז היא הציעה להוריה שתנסה לפתח קריירה בבישול. "אבא שלי הרים גבה, אימא שלי חשבה שזה הסוף", היא מספרת. "הם אמרו לי לא, את צריכה לרכוש מקצוע, מקצוע אמיתי". אז במקום ללמוד רפואה, היא בחרה בקריירה אקדמית כמדענית. "הלכתי ללמוד ביולוגיה. עשיתי תואר ראשון באוניברסיטת תל-אביב ואז התחלתי שם תואר שני, כשאת השנה השנייה עשיתי באוהיו סטייט יוניברסיטי בארצות הברית. חזרתי לארץ, נבחנתי על התואר השני, הגשתי תזה וסיימתי בהצטיינות".

 

בשלב הזה, יודע כל אקדמאי, המדענים הצעירים עומדים בפני צומת חשובה. גם עתאמנה-איסמעיל הייתה צריכה להחליט האם לעשות דוקטורט בארץ או בחו"ל. וכמו בכל סיפור מוצלח, הרומנטיקה הכריעה. "באותה תקופה הכרתי את בעלי והחלטתי שאני נשארת בארץ ועושה את הדוקטורט בטכניון. שנה אחרי זה הבן הבכור שלי נולד", היא מספרת. ארבע שנים אחרי זה נולדו התאומים, בן ובת.

 

לחבר בין מדע לאוכל

בין הקריירה למשפחה, היא לא שכחה לרגע את האהבה שלה לבישול. בפוסט דוקטורט היא הכירה הולנדים, גרמנים, סינים, קוריאנים והודים ולאט לאט התחילה להתוודע למטבחים שלהם. "ברגע שהגיע איזה פוסט-דוק' חדש ישר הייתי יושבת איתו כמו בחדר חקירות ומתחילה לשאול אותו 'אז מה אתה מבשל?', 'מה אימא שלך מכינה?', באיזה חומרי גלם אתה משתמש?'. אם הוא היה מביא קופסת אוכל לארוחת צהריים, מיד ביקשתי לטעום".

 

"ואז התחיל העניין הזה שכל הפרופסורים וכל הדוקטורים שעבדו איתי הפסיקו לשאול אותי 'נו נוף, מה חדש במחקר?' והתחילו לשאול אותי 'נו נוף, מה הבאת לאכול היום?' ויום אחד בטכניון הפרופסור שלי תפס אותי ואמר לי באיזו שיחת מסדרון 'אני רוצה שתדעי שאת מדענית טובה, אין לי מילה להגיד עליך, אבל את גם בשלנית מעולה. רק שתדעי את זה, את יכולה לעשות את שני הדברים'.

 

מתוך "מאסטר שף" 

 

15 שנה אחרי אותה שיחה עם ההורים שלה, זו שבה הם דחקו בה ללמוד מקצוע אמיתי, היא הבינה שזה הזמן מבחינתה להגשים את החלום. "כל הזמן היינו, אני ובעלי, רואים 'מאסטר שף'. כל עונה הוא היה אומר לי 'את היית עושה את זה יותר טוב ואם כבר יש מישהו שיודע לעשות את המטבח הערבי כמו שצריך זה את ואת טובה באלתורים'".

לא הרבה זמן אחר-כך, כשישבה במעבדה והמתינה לסיומו של תהליך ניסויי כלשהו, היא התיישבה מול המחשב ונרשמה. "אמרתי לעצמי שאם מתקשרים אליי ואם אני נכנסת לדבר הזה, אני נכנסת בשביל לנצח", היא אומרת. "אין באמצע. אני מחפשת שינוי קריירה, לא מחפשת 15 דקות של תהילה. זה לא מעניין אותי. אני זוכרת שהלכתי לאודישן וזה היה מעולה. ברגע שהבנתי שאני נכנסתי לנבחרת, קרה אצלי איזה סוויץ' בראש והתייחסתי לזה כאל תואר שאני עושה ואני חייבת להוציא מאה. הייתה שם עבודה מאוד רצינית, לפחות מצידי, על הדבר הזה. ואמרתי, כל עוד זה תלוי בי וביכולות שלי אני אנצח את הדבר הזה. עשיתי מלא ניסויים בבית".

 

 לא רוצה לשבת בגיל 70 בבית ולחשוב מה עם החלום שלי

היא הייתה ממציאה משימות כדי להיות מוכנה לכל מה שההפקה תזרוק לכיוונה. "ימים על גבי ימים הייתי עומדת במטבח ומנסה דברים חדשים והייתי כותבת במחברת משימות היפותטיות ומה הייתי מבשלת: משימה של חצי שעה, משימה של דג, משימה של פרי הדר". אחרי הניצחון היא התחילה לעבוד. "החלטתי שאני לוקחת את זה בשתי ידיים ואני עושה את זה כי אני לא רוצה לשבת בגיל 70 בבית ולחשוב 'אוי, מה עם החלום שלי להיות משהו בעולם הקולנריה?".

 

"עבדתי המון", היא מספרת. "העברתי סדנאות, בניתי מעל 200 מתכונים לחברות שונות, בין אם זה לסוגת, טרה וכל מיני חברות במגזר הערבי ובין אם זה מתכונים למארקס אנד ספנסר, שלהם עשיתי ייעוץ קולינרי ובניתי מתכונים לקולקציית 2017 - אבל חוץ מזה אני לא יכולה להגיד".

 

מה שטוב למארקס אנד ספנסר טוב גם למסעדות ישראליות, ועתאמנה-איסמעיל עוסקת המון בייעוץ קולינארי למסעדות ופיתוח מתכונים לחברות. נדמה שהשלב הבא, אולי המתבקש, הוא מסעדה משלה. "אני מכירה הרבה אנשים שמתעסקים בקולינריה שאין להם מסעדות ומלכתחילה לא הגעתי ל'מאסטר שף' בשביל לפתוח מסעדה. אני חושבת שעולם המסעדנות הוא עולם מאוד קשה, וכל המסעדנים יסכימו איתי. זה התחביב הכי ריסקי שיש כרגע".

 

 

מתוך "מאסטר שף" 

 

מעבר לסיכון המקצועי והכלכלי, מסעדה תדרוש ממנה לעשות לילות כימים. "אני אימא לשלושה ילדים קטנים וזה לא משהו שהייתי רוצה לעשות. לא רוצה לבלות לילות בתל אביב ולחזור הביתה בשתיים-שלוש לפנות בוקר, כי בא לי – לא כי אני מחוייבת –לעשות שיעורים עם הילדים; בא לי לאסוף איתם מחוגים. אני יודעת שיש פתרונות לדבר הזה ויש אבא וסבתא אבל לא רוצה. אני נהנית מהאימהות שלי. זה לא יחזור".

 

היא שלמה עם ההחלטה שלא לפתוח מסעדה. לעומת זאת, עם ההחלטה לעצור את הקריירה האקדמית שלה – קצת פחות. "הייתי מדענית טובה ומאוד מאוד אהבתי את זה והייתה לי את היצירתיות והדרייב והתשוקה והחשיבה מחוץ לקופסא, שאלו בדיוק התכונות שמדען צריך- בדיוק כמו שף". לעשות גם וגם לא כל-כך מצליח לה. "לצערי הרב, כרגע, אני הרבה פעמים אובר קוואליפייד להרבה משרות בביולוגיה, ומצד שני קשה למצוא משרות גמישות שמאפשרות לי לשלב את זה יחד עם העולם הזה של הקולינריה והסלבריטאות. זה לא פשוט. אז לא סגרתי את הדלת לגמרי ואם אני אקבל איזשהי הצעה מעניינת, שאני ארגיש שאני יכולה לשלב אותה בחיים האלה של האוכל אז כן, ברור שאני אעשה את זה. אני מתגעגעת לזה".

 

היעד הבא: לקדם את המטבח הערבי 

בינתיים היא עובדת לקראת החלום הגדול שלה, בית-ספר דו-לשוני לקולינריה. "כל הסמכות שיש היום בכל בתי הספר בארץ ללמד על אוכל היא סמכות שמלמדת אוכל צרפתי. מי שמסיים לימודים בבתי-הספר לבישול בארץ היום, הולך אחר-כך לעבוד בקלארו, בכתית, במזללה, במשייה, ביפו-תל-אביב – בסוף הוא נתקל בחומרי גמל כמו פריקי ורכז רימונים וטחינה וזה לא דברים שמשתמשים בהם בבית-הספר שמלמד סגנון צרפתי. אז למה לא להכין אותן לדברים האלה? למה שנלמד על שומן אווז כשיש לנו טחינה או שמן זית? וכל הטרנד היום זה ללכת לכיוון טרי מקומי, מהשדה לצלחת. אז יש פה איזשהו דיסוננס מאוד גדול ואחד מהדברים שלי, לקדם את המטבח הערבי זה להקים בית-ספר כזה שלומדים בו נתח גדול יותר על המטבח הלבנטיני. זה עוזר גם לתעד את המטבח הערבי ולסדר אותו ואפילו להוות בית-ספר שימשוך אנשים מחו"ל".

 

"זה מה שאני רוצה שבית-הספר ילמד אבל אני רוצה שיהיה עוד חלק, שמאוד משקף אותי ואת השקפת העולם שלי: הביחד שלנו פה בארץ. איך משיגים את הביחד הזה? על-ידי בית-ספר שהוא יהודי-ערבי, שמלמד בשתי השפות. כמו שיש בתי ספר דו-לשוניים לילדים אז אפשר גם לעשות את זה דרך הבישול".

 

עד שיקום בית-הספר, היא עובדת על החייאת המטבח הערבי בכל החזיתות. "אם את שואלת אותי מה הייתי רוצה להשאיר בסופו של דבר מהקיום שלי ביקום הזה – הייתי רוצה לעזור במיתוג של המטבח הערבי. אחד הדברים שאני עושה זה פסטיבל האוכל הערבי בחיפה, פסטיבל א-שאם (שיערך ב-9-7.12), שהוא בדיוק תוצר של המחשבה הזאת, להפיץ את הידע ולהעלות את הרמה והמודעות לאוכל הערבי".

 

בפסטיבל, שמארגנת מנהלת העיר התחתית בחיפה, שפים יהודים וערבים יארחו זה את זה וינסו לתת פרשנוית מודרניות למנות מסורתיות, יתקיימו הרצאות ופאנלים בנושא אוכל, ייערך פרוייקט החומוס העולמי (במסגרתו שפים ממדינות שונות יכינו מנת חומוס בהשראת המטבח המקומי שלהם), יהיו מופעי מוזיקה ומוצרי אלכוהול מיוחדים, חנויות פופ-אפ ואפילו נטורופתית שתציע ממומחיותה ללא תשלום לבאי הפסטיבל.

עתמאנה-איסמעיל חצויה, מאז ומתמיד, בין עולם המדע לעולם הבישול. היא מפלסת לעצמה את הדרך להצליח בשניהם ולא נותנת לפחד או לשגרה לעצור אותה. 

6 הקינוחים הכי מושחתים שחייבים לטעום בחו"ל

בלי מזומן: הדרך הכי חכמה להשתמש בכסף בחו"ל