הייתי ילדה של דמיון

בכיתה ו' כשהייתי חותמת בספר הזיכרונות, הייתי אומרת "תזכרו את החתימה הזו, יום אחד אני אהיה מפורסמת". אחרי ההיבריס של התקופה הזו, הייתי ילדה לא מקובלת וחנונית ונראיתי כמו הצרות שלי. היו לי משקפיים עם זכוכית כפולה כמו של הסבאים. משהו נורא. אני מקווה שדניאלה לא תגיע למצבים האלה.

עוד באון לייף: 

המשחק נטוע בי מאוד עמוק

אני יכולה להתחקות אחרי הסיבות – ילדה להורים גרושים שרצתה לשמח וכדומה, אבל אני מניחה שזה גם טמון בזה שאמא שלי עודדה אותי להשתמש בדמיון, ולעשות לעצמי הצגות וזה היה ברור מכיתה י' שאני הולכת ללמוד משחק. ברגע שראיתי מופע של "ציפורלה", היה לי ניסן נתיב בראש. אכלת, דמיינתי, נשמתי ובסוף גם הלכתי לשם.

האימהות ממש קפצה עלי כמו פנתר בג'ונגל

אף פעם לא דמיינתי את עצמי עם שמלת כלה, או חשבתי על ילדים. אם זה לא היה קופץ עלי זה לא היה קורה. אני לא רואה את עצמי אומרת "טוב, אני מוכנה". היה לי הריון נורא קשה פיזית ונפשית יומיים אחרי שגיליתי שאני בהריון, התחלתי חזרות בגשר, והייתי נורא בתוך עצמי ובתוך החזרות ובלבלות ובחילות זוועה שלא עברו לי עד חודש שביעי. זה עימת אותי עם כל מיני מקומות. הייתה לנו דירה זוגית סופר מגניבה ושיקית בסמטת שלוש ואז עברנו לסביבה יותר ראויה לילדים. שבת אחת בבוקר ישבתי והסתכלתי על השמיים ושתיתי קפה ויוסי אמר "איזה כיף, מה את עושה?". עניתי לו "אני בוהה" ובכיתי במשך חמש שעות.
ראינו את הסרט "הנשים שהן לא אני", על בחורה בעיר הגדולה ומערכות היחסים שלה עם עצמה ועם גברים. יש שם כל מיני סצנות של מסיבות ואני מרגישה שאני נגמרת. שזה ברח לי ונגמר לי. לא שהייתי רווקה מאושרת, אחרי הכל הייתי משחקת קנדי קראש במיטה. אבל יש משהו בללכת למסיבה ולדעת שהכל פתוח ושאת יכולה להיבלע בדבר הזה. ואז לחשתי ליוסי שאני רוצה שיפרגן לי לנסוע לברלין, ואיך שהוא אמר לי את ה"כן" הזה, חטפתי איזו כאפה; אז אני אסע וארקוד, בסדר, אבל אני לא כבר אותו בן אדם.

נעמי לבוב. תמונה: הדס פרץ

"אף פעם לא דמיינתי את עצמי עם שמלת כלה". צילום: הדס פרץ

אני צינית כלפי כל האימהות שאומרות "האימהות שינה אותי"

אבל היא באמת משנה והרגליים באמת צריכות להיות על הקרקע. בהתחלה היינו יוצאים מלא. וכל הזמן אמרתי "אני רוקדת על שתי החתונות". אבל אני לא באמת רוקדת על שתי החתונות; היום ההתקרחנות היא בבתי קפה. ורואים את היופי בקמטי חיוך שנהיים עמוקים יותר. עכשיו גם אם אני לא מקבלת תפקיד, אני יודעת שיש לי בית, משפחה, אז הכל בסדר. הבית הוא עולם קיים. זה נורא מרגיע.

ב"יונה" התאבדתי על התפקיד

נתתי את כל כולי לא נפגשתי עם אף אחד 40 יום. זה שאב אותי לגמרי ואני לא יודעת אם היום הייתי יכולה להתאבד על זה באותו אופן. אני רוצה להאמין שכן. עוד מעט תהיה ליוסי ולי הזדמנות טובה לבדוק את זה. אני מצטלמת לתפקיד ראשי של yes עם 25 ימי צילום וליוסי יש 40 ימי צילום ואנחנו צריכים להראות את כישורי ההתאבדות שלנו עם ילדה. אם היינו רווקים, כל אחד היה יכול עכשיו לצלול לעולמו והיינו נפגשים שוב במאי. אבל עכשיו אי אפשר.

אני מנסה לברוח מקלישאות ואני קצת מגזימה

בתחילת השנה כל אחד במשפחה אמר את הרגע הכי טוב והכי רע ב 2016. כולם ציפו שאגיד משהו על האימהות, ובגלל הציפיה אמרתי שהדבר הכי טוב שקרה זה שהוציאו מהדורה של אפרופו מצופה שוקולד. לפעמים אני עושה סתם דווקא. אני נורא מקבלת שזה שונה אצל כל אמא ומרגישה קצת שליחות להגיד את כל הדברים שאסור להגיד כביכול. אני נשאלת "יואו ואיך האימהות ונכון שהכל מושלם?". אז לא, לא הכל מושלם. וכיף לי ואני לומדת. נולדה לחברה שלי ילדה, ובמקום להגיד לה איזה מדהים זה, סיפרתי לה את האמת: "אני התאהבתי בבת שלי כשהיא היתה בת 8 חודשים,  אז אל תתפלאי אם זה יהיה ככה". חשוב לי לפתוח את הפה בנושא הזה.

נעמי לבןב. תמונה: יובל אראל

"הייתי מביעה עמדה אבל אני מפחדת בגלל השנאה". תמונה: יובל אראל

אין לי תחושה של "איי דיד איט"

זה מצחיק לי לראות את עצמי בפריזמה של משהי שהצליחה. אני לא כמו אורלי וילנאי וכל הנשים שיש להם אג'נדות. אני מרגישה שבאמנות אני מנסה להיות אמיצה ולחפש אמת כמה שאפשר, כמו בלימודים שתמיד התאמצתי לחשוף רגשות בכיתה המוגנת והצינית שבה למדתי.

אני לא אמיצה, אני סותמת את הפה

הייתי מביעה עמדה פוליטית אבל אני מפחדת בגלל השנאה, העוינות וההסתה - וזה כבר די תקליט שבור. זה ברור מה רוב האמנים מרגישים וזה ברור למה הם סותמים את הפה. וגם אני עוצמת עיניים ומסתכלת על קורת הגג הקטנה שלי וזה כזה עצוב בעיני. מה זה שווה שכואב לך אבל את לא עושה כלום? פעם הייתי מעבירה סדנאות לבני נוער, מתנדבת עם חיות ומאמצת קשישים. כרגע אני תורמת כסף לכל מיני עמותות, כל הזמן. אבל זה לא באמת זה מספיק בשביל להשקיט את המצפון שלי.

אני נלחמת, מה זה נלחמת

יונה היתה מתנה מדהימה. הייתי שחקנית לא מוכרת ואמרו לי "קחי דמות ראשית מדהימה עם במאי מעולה". זה שינה וסלל לי את הדרך. עשיתי את האודישן הראשון טוב, אבל לא באמת באמת כמו שצריך. הייתי בלחץ לחזור לעבודה, שהברזתי ממנה לטובת האודישן, אבל לא הייתי מסוגלת לזוז. ראיתי בחורות שמתלבשות כמו יונה וולך נכנסות ויוצאות לאודישן וזה שיגע אותי. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות של משהי אחרת. חיכיתי עד שהנבחנות האחרונות סיימו, דפקתי על הדלת ואמרתי לניר (ברגמן – ט.ג) ולמלהקת שאני רוצה להיבחן שוב. ניר אמר שלא צריך ושזה היה טוב, אבל אז הוא ראה אותי נלחמת.

נעמי לבוב

"יונה היתה מתנה מדהימה". תמונה מתוך הסרט

הכאפה הגדולה הגיעה אחרי הצילומים של "יונה", כשלא קיבלתי אף תפקיד במשך שנתיים

זה היה קשה מאוד. מלצרתי בשני מקומות במקביל. אחרי שהסרט יצא, היתה לי אשליה שכולם ירצו ויידעו – אבל כלום.

בשבילי, כל תפקיד ניצחון קטן

כל הופעת אימפרוביזציה זה ניצחון, רגעים של יצירה. השמחה האמתית היא פחות קופצנית ורועשת ויותר שקטה ומתמשכת. בכלל, אני לא חושבת במושגים של ניצחון, אלא חושבת על רגעים שבהם אני אוהבת את עצמי לעומת רגעים שאני מוותרת לעצמי. אחרי שנים שבהן הייתי בתהומות של שנאה עצמית שלא אני ולא הפסיכולוגים יודעים מה הסיבה, היום אני גדלה משם. יש לי מטרה שאני אוהבת לדמיין אותה – אני מדמיינת את קאן. בא לי. בא לי את קאן. אני לא יודעת אם אז ארגיש ניצחון, אבל בטוח זה ירגיש ממלא.