שוברת תקרות
אופנה עולמית
דרייב להצלחה

דניאלה לונדון דקל: אני בסדר עם כישלונות בחיים

0
0
SHARES

דניאלה לונדון דקל כותבת טור שבועי ב"ידיעות אחרונות", עובדת על מופע קומי בשם "עובדים על הזוגיות" וכותבת סדרת דרמה חדשה. מעבר לשלושה ילדים, היא הביאה לאוויר העולם את סדרת הטלוויזיה 'יום האם', את הקומיקס "חמודי" וחמישה ספרים. בראיון מיוחד לאון לייף מודה דקל שלמרות כל ההישגים שלה היא נזהרת ממגלומניה ומעדיפה להשאיר את עולמה הפרטי מחוץ לאור הזרקורים

כשהייתי קטנה רציתי להיות וטרינרית וגם היום אני רוצה, אבל זה כנראה כבר לא יקרה. זה נכון שאני מאוד אוהבת חיות, אבל באותה נשימה אני גרועה מאוד בללמוד וגרועה מאוד באוניברסיטאות. הדבר היחיד שהצלחתי לעשות עם אוניברסיטה, זה לשבת על הדשא מול הפקולטה לרפואה ולעשן מרלבורו לייט. היה לי ניסיון להוציא תואר ראשון בבצלאל שם למדתי תקשורת חזותית, אבל לא סיימתי אותו בגלל שלא הצלחתי להוציא פטור באנגלית, כך שאין לי תואר. אבל בכל זאת אני אמא לשלושה ילדים, מאיירת וכותבת, שותפה יחד עם ליליאן ברטו ויוסי מרשק בערב קומי שרץ מזה כמה חדשים על הבמות בשם "עובדים על הזוגיות" (ההצגה הבאה ב-2.6 בזאפה בתל אביב), ובנוסף אני כותבת את המדור "עמוד הבית" על מה שבוער בי באותו שבוע, המתפרסם מדי שבוע במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות" וגם הוצאתי עד היום חמישה ספרים, ביניהם ספר ילדים אחד.

 

עוד באון לייף: 

 

מצאתי את הייעוד שלי בחיים בשנתיים בהן חייתי בניו יורק. זה היה בגיל עשרים ושבע. רגע לפני שהייתי אמורה לעשות הסבה מקצועית קטנה ולהתחיל לעבוד במשרד פרסום כארט דיירקטור, החלטתי שאני טסה לניו יורק. אני חושבת שרציתי למשוך את הנעורים עוד קצת, ובאמת משכתי אותם. עשיתי המון שטויות ולא הצלחתי למצוא שום עבודה ראויה. הסתובבתי עם תיק עבודות ממשרד עיצוב אחד לשני, כמו החרשים אילמים שמחלקים מחזיק מפתחות בבתי קפה ואז אוספים אותם חזרה אחרי שהם גומרים את הסיבוב. בסופו של דבר, מצאתי עבודה כמעצבת גרפית בעיתון ישראלי די מצ'וקמק, שפונה אל קהל היורדים הישראלים. הייתי קצת מבוגרת מדי כדי להיות פריקית אבודה כזו, שחיה באיסט ווילג', מעשנת ג'וינטים ומשחקת ביליארד במועדנים של אפרו אמריקאים. מה שנאמר - איזה לכבוש את ניו יורק ואיזה נעליים. אבל בדיעבד, דווקא השנתיים האלה הן השנתיים שבזכותן מצאתי את היעוד שלי, את מה שאני כן אוהבת וכנראה גם יודעת לעשות, מצאתי את הכתיבה והאיור. התחלתי לכתוב ולצייר בלי שום מחשבה ממש כמו תרופה לנפש, כתבתי על עצמי ועל מה שעובר עלי והוספתי לזה איורים. וכנראה שדווקא התקופה הזו הצילה אותי.

 

דניאלה לונדון דקל

 "השנתיים האלה הן השנתיים שבזכותן מצאתי את היעוד שלי". דניאלה לונדון דקל בניו יורק

 

 

הקומיקס הראשון שלי היה דווקא "חמודי", שמתאר את הזוועות שבהורות.

כשחזרתי לארץ, התחתנתי תוך שנייה וילדתי שני ילדים אחד אחרי השני. כשהם היו ממש קטנים, היה לי דחף לתאר את חוויית ההורות, לא מהצד של הפלא והכיף וה"אוי, איך זה שינה לי החיים", אלא יותר מהצד של "אוי, איך זה הרס לי אותם", ומי הם לעזאזל היצורים הנרקיסיסטיים האלה. הקומיקס הראשון שעשיתי בחיים היה "חמודי", אותה דמות שמפרסמת כיום את שרותי בריאות כללית. שלחתי אותו לעורך של עיתון "העיר" וקיבלתי תשובה: "תביאי עוד שלושה כאלה, ויש לך טור". ככה התחלתי עם "חמודי" – תשעה ריבועי קומיקס בשחור לבן שמתארים את היחסים בין הילד לאימו. יום אחד פגשתי באיזה הפגנה את ערן וולקובסקי, העורך הגרפי של "הארץ". הוא שאל אותי אם אני רוצה לעשות קריקטורות פוליטיות עבור עמוד הדעות. כמעט התעלפתי ורציתי להגיד: "לא, לא, ממש לא, אני לא יודעת לצייר פרצופים", אבל יצא לי מהפה: "רוצה". לצייר פוליטיקאים זה תענוג. לדעתי הפוליטיקאים שלנו נבחרים לכנסת מתוך התחשבות בקריקטוריסטים. שיהיה לנו נוח. שלא נתקשה.

 

"היה לי דחף לתאר את חוויית ההורות", לונדון דקל עם הילדים

 

 

אני מעדיפה לכתוב לבד, בבית, הרחק ממהומת היום. זה קשור כנראה גם למבנה נפשי, כי אני לא יודעת לנהל אנשים ולא יודעת להתנהל תחת אנשים. כשהייתי מעצבת גרפית בעיתון "ידיעות אחרונות", הביאו לי יום אחד ביצועיסטית שתעבוד איתי וכל היום רק הגשתי לה קפה ואמרתי לה: "נורא מאוחר, למה שלא תלכי הביתה?".

 

אני בסדר עם כישלונות בחיים, ואחד מהם היה לפני חמש שנים כשהחלטתי שאני רוצה לנסות להפיק לבד סרטוני אנימציה. השקעתי די הרבה כסף ויצרתי שני סרטונים וזה המקום לומר שאנימציה זה יקר רצח. הייתי בטוחה שאני הולכת לשבור את היוטיוב. אבל שום דבר. ואז גיליתי שהתהליך הנפשי של כישלון נורא דומה לתהליך של עיבוד אבל: בהתחלה יש הכחשה. הייתי אומרת לעצמי "זה לא יכול להיות, זה בטח תיכף ישתנה, יש כאן טעות". אחר כך מגיע הכעס: "כולם אשמים, העולם מטומטם, אף אחד לא מבין מה זו אמנות" וכולי. אבל בסוף מגיעה ההשלמה. היום כשאני רואה את הסרטונים, אני מבינה טוב מאוד למה זה לא עבד. היחסים בין מימוש חלומות לבין קריאת מציאות הם תמיד מסובכים מאוד, כי כן צריך לחלום טיפה מעבר, אבל לא מדי מעבר, כי אז נכנסים לאזור המגלומניה.   

 

"יש לי סייגים ואני מכבדת את הפרטיות של הקרובים אלי", דניאלה לונדון דקל עם בנה

 

אני מסרבת לחשוף לקוראי את עולמי הפרטי, ומי שמחפש כאן חומר טוב על התאהבותי באישה יתאכזב. אני אמנם כותבת טור אישי כבר המון שנים, אבל אני לא באמת כותבת כתיבה חשופה. יש לי סייגים ואני מכבדת את הפרטיות של הקרובים אלי. אנשים חושבים שהם מכירים אותי ואת חיי, אבל הם לא. הם מכירים את דעותיי וזה שני דברים שונים. את הטור שבו כתבתי על התאהבותי באשה עשיתי עם המון מחשבה ולאחר התלבטות רבה. החברות הטובות שלי אמרו לי בשום אופן לא לכתוב על כך, ובואו נאמר שגם המחשבה על המשפחה והילדים הייתה מאוד כואבת. בסופו של דבר גייסתי שני נימוקים בעד החשיפה הרגשית: אחד, כשכותבים הרבה מאוד שנים טור אישי, נהיית  איזה מחויבת, או אמון בין הכותב לבין הקורא. וכיוון שקרה לי משהו מאוד גדול ומסעיר, שהשפיע גם על הסביבה הקרובה שלי, הרגשתי שהפעם זה קצת מוגזם להתעלם מזה לגמרי. היה פיל ענק בחדר, ביני ובין המקלדת, ולא יכולתי להמשיך לקשקש על מזג האוויר. הרגשתי שזה קצת כמו לשקר ואני לא אוהבת לשקר. זה גם לא פרקטי עבורי, כי אני אף פעם לא זוכרת למי אני מספרת מה. הנימוק השני הוא שבענייני הומופוביה וזכויות הפרט, אני שהיד. אני נהיית כמו מירי רגב מול "שוברים שתיקה". מתחיל לצאת לי קצף מהפה ואני מתחרפנת לגמרי. אז לא לכתוב על זה כלום היה נראה לי כמו לשתף פעולה עם הבושה. אז כתבתי טור אישי, אבל לא באמת חושפני. לא סיפקתי פרטים ולא שמות ואני כמובן לא אעשה את זה עכשיו. רציתי לצעוק את דעתי על גזענות וצדקנות ועל ההתנשאות האיומה שיש בתו התקן "נורמליות" בחברה שלנו, וכדי לשכנע את הקוראים התפשטתי קצת, אבל רק טיפ'לה. אמרתי שאני נמשכת לנשים ושהתאהבתי באשה, כי במקרה הזה חייבים, אבל בזאת סיימתי. רכילות אין לי צורך לספק. צר לי, אהבותיי נשארות עמי.

6 הקינוחים הכי מושחתים שחייבים לטעום בחו"ל

בלי מזומן: הדרך הכי חכמה להשתמש בכסף בחו"ל