אופנה עולמית
חלום הילדות ששווה מיליונים
דרייב להצלחה

רינה פושקרנה: גם בזמנים קשים הצלחנו לקום על הרגליים ולהמשיך

0
0
SHARES

רינה פושקרנה, 58, היא שפית רשת המסעדות ההודית טנדורי, המציינת בימים אלה 34 שנות פעילות. בראיון לאון לייף היא מספרת על הרגעים הקשים שבהם העסק כמעט התמוטט ולמה היא מלמדת את הילדות שלה לעמוד על שלהן

עדי הגין | 08.06.17

כשעליתי לישראל, הגשמתי את חלומה של אמי. היא יהודייה ממוצא עיראקי-הודי והיא תמיד חלמה שאחד הילדים יהיו בארץ. הגעתי לפה ב-1983 עם ילדים מאוד קטנים, בני שנה ושלוש (סרינה וקונאל), ובעלי שהיה רב חובל. רצינו לעשות משהו יחד, ולסיים עם תקופת הים. התחתנתי בגיל 16, ובמשך תשע שנים הייתי אתו על האניות, שם גם למדתי לבשל. העבודה במטבח הביאה לי סיפוק עצום. למדתי מטבחים מלאומים שונים וכך רכשתי ידע בכל הקשור לחומרי הגלם, הבישול עצמו וניהול המטבח.

 

עוד באון לייף: 

 

ההתחלה בישראל היתה קשה. מאורח חיים יוקרתי נאלצנו להסתגל לחיים אחרים. פתחנו בלונדון מיניסטור דוכן אוכל הודי צמחוני בשם איצ'יקידנה, כי השיר הזה היה בערך כל מה שישראלים ידעו על הודו. אבל בתקופה ההיא אוכל צמחוני לא היה מקובל במיוחד. בישלתי בדירה בראשון לציון ונסעתי עם הסירים לתל אביב בכל יום. המסעדן שאול אברון וישראל אהרוני עשו עלינו כתבה, וזה הביא אלינו את ההודים באוטובוסים. כשהם שמעו שיש אוכל הודי, דוסה וטאלי, הם הגיעו בערב עם הטרנזיסטורים והמוזיקה הבוליוודית. אבל בשעות צהריים אף אחד לא נכנס אלינו, וחצי מהלקוחות לא שילמו. הגענו מעולם של מסעדות יוקרה בהודו, וזה לא מה שרצינו לעשות בארץ. התרגלנו לחיי פאר ולא הצלחנו להסתגל לחיים בארץ, והיה לנו קשה להתנהל כלכלית.

 

רינה פושקרנה. צילום: רמי זורגר

"התרגלנו לחיי פאר ולא הצלחנו להסתגל לחיים בארץ". צילום: רמי זורגר

 

אבא שלי לא דיבר אתי שנתיים, לאחר שעברנו לישראל. הגעתי ממשפחה אמידה מאוד בהודו. היו לנו עוזרים בבית. אמנם התחתנו בשידוך מיד בתום לימודיי, אבל למשפחה שלי היתה מחשבה פתוחה מלהודים מסורתיים. בעלי למד באנגליה. בישראל מצאנו את עצמנו מנקים שולחנות ועושים הכל בעסק. הטבחים גרו בחדר בבית שלנו. ההורים לא קיבלו את זה יפה בהתחלה, אבל כשרוצים לעשות משהו, רואים את ההצלחה בקצה המנהרה.

 

טנדורי היתה הצ'אנס הנוסף שנתנו לישראל. אחרי שנה כבר התייאשנו מהחיים בארץ.בעלי וינוד התכוון לחזור לעבודתו כרב חובל, ואני הייתי על המזוודות. תכננו לחזור להודו. ברגע האחרון החלטנו לתת לישראל עוד הזדמנות. החלטנו לנסות לפתוח מסעדה, אבל הפעם כזו שתגיש בשר. עמדנו בכיכר דיזנגוף יחד עם מתווך, שהראה לנו את המלון שהיה שם. הבעלים של המלון הסתכל לנו בעיניים וסיפר שהוא הגיע מעיראק ומכר גלידות ומים, ושהוא רואה הצלחה בעיניים שלנו. הוא הסכים לתת לנו את המקום ללא דמי שכירות, אבל בתנאי שנגיש ארוחת בוקר לאורחי המלון. הסכמנו, שכרנו אנשים, הבאנו צוות מהודו ולמדנו בדרך איך להכין ארוחת בוקר. היו הרבה תקלות לפני הפתיחה, כמו העובדה שהקבלן ברח לנו עם הכסף, אבל בנובמבר 1984 פתחנו את טנדורי. אז ישראלים עוד לא ידעו מה זה גורמה, סרוויס וקוקטיילים. המלצרים הגישו מים כל הזמן, והזיזו כיסאות כדי לסייע לאנשים לשבת, וזה היה זר ומוזר. אנשים לא ידעו מה זה אוכל הודי. לצ'יקן טיקה הם קראו עוף אדום ולצ'יקן קסטורי עוף לבן – וזה עד היום מצוין כך בתפריט.

 

השנתיים הראשונות היו קשות מאוד, מכיוון שלא היינו מסעדנים. ידעתי לבשל, אבל מעבר לכך לא היה לנו מושג בעסקים. לא ידענו לבנות תפריט ולתמחר, ועשינו המון שטויות. למשל, אם הגעת בחליפה קיבלת חשבון יקר יותר. ידענו שישראלים אוהבים על האש, לכן חצי מהתפריט הוא על האש, והגשתי לאנשים צ'יקן טיקה על חשבון הבית, כדי שיטעמו קצת מאכלים הודיים. ואולם גם זה לא הספיק ובעלי חשב לחזור לים. החלטנו לנסות את מזלנו עם בופה בצהריים. אז אנשים לא ידעו מה זה מזנון חופשי. זה הצליח, אבל זה לא היה מה שחיפשנו בחיינו. יחד עם זאת, התחילו להגיע לקוחות קבועים. זובין מהטה כבר הכיר אותנו כבר והביא חברים כמו אייבי נתן, שישב שם הרבה, עד למותו.  גם כשהיה חולה, טחנתי לו את האוכל. בטנדורי ערכנו לו גם את השבעה. לטנדורי יש היסטוריה מכובדת: הדייט הראשון של בנימין ושרה נתניהו התרחש בה, וגם השיחות הראשונות של אוסלו התקיימו שם. אז לא ידענו במה מדובר. הבנו רק שאלה פגישות של דיפלומטים נורווגים, פלסטינים וישראלים.  

 

רינה פושקרנה. צילום: בועז לביא

 "לטנדורי יש היסטוריה מכובדת: הדייט הראשון של בנימין ושרה נתניהו התרחש בה, וגם השיחות הראשונות של  אוסלו". צילום: בועז לביא

 

ההצלחה הגיעה די בפתאומיות. יום שישי אחד נשארתי חולה בבית, ובעלי היה במסעדה. הוא שיחק קריקט בחוץ עם העובדים ולא ציפה לאנשים. הגיעו שני אנשים ועוד שניים ועוד שניים, ופתאום המסעדה התמלאה. התברר שהיתה כתבה ב"מעריב" על הבופה של טנדורי, והיא מילאה את המסעדה. בעלי התקשר וביקש ממני לבוא למסעדה, ומאותו יום המסעדה בעצם יצאה לדרך. בהמשך פתחנו סניפים באילת ובירושלים. תמיד דאגתי להביא ורד לנשים ומשחק או סוכרייה לילדים, שהיום באים עם הילדים שלהם. עד היום ילד שמסיים את האוכל מקבל מתנה. הרבה מנהגים הבאנו מהבית והטמענו במסעדה. בסך הכל פתחנו שמונה מסעדות.

 

גם בזמנים קשים הצלחנו לקום על הרגליים ולהמשיך. בשלב מסוים המצב הביטחוני השפיע על המסעדות. היו הרבה פיגועים ואנשים הפסיקו להגיע. סגרנו את רוב הסניפים והיום נותרנו עם הסניף המקורי בדיזנגוף וסניף הרצליה פיתוח. חבר ילדות של זובין מהטה בלונדון עשה אוכל הודי לסופרמרקטים והחלטנו ללכת בכיוון הזה, אבל ישראל היא לא לונדון - ונפלנו בגדול. אנשים אהבו את הטעם, אבל לא קנו מספיק. עשינו אוכל לחיילים בגבול לבנון, הכנתי אוכל לטיסות של אלעל, אייר אינדיה ואייר קוריאה, אבל הכל נפל. היו אתנו אנשים שרימו אותנו, אבל הצלחנו לא לפשוט רגל.

 

גידול הילדים במקביל לתפעול מסעדה לא היה קל. סרינה וקונאל עשו שיעורי בית על שולחן מספר 1 במסעדה. כשסרינה התחתנה, היא אמרה: נתתם לנו הכל אבל לא היה לכם זמן לקחת אותנו למסעדות. לכן בכל סוף שבוע היא לוקחת את ילדיה למסעדות. אבל הדור הצעיר הוא חכם יותר, הם יודעים ליהנות מהחיים, ולא רק לעבוד קשה. עד עתה שני ילדיי חיו בסינגפור. הבן שלי גם בחר בקולינריה ועשה אוכל ישראלי (פלאפל) בסינגפור. אמרתי לבן שלי לחזור הביתה: יש לך גב פה. אתה יכול לבנות את החיים שלך בחזרה. לאחרונה הוא חזר להתגורר בארץ, ויש לנו דור המשך למסעדה. יש לנו כבר חמישה נכדים שמדברים עברית, אבל רציתי שיגדלו בארץ. עכשיו לפחות בן אחד חוזר, והוא נכנס לעסק אתנו. הוא יתחיל לעבוד מלמטה, ויטפס את דרכו. כך זה עובד אצלי. אחת הנכדות כבר הודיעה שהיא תהיה שפית כמו סבתא.

 

מסעדנות זה עסק שנותן לחם ולא חמאה. לפני חודש למשל היתה שריפה במטבח בהרצליה והיינו סגורים במשך שבוע. אנשים הגיעו במקום לטנדורי בתל אביב, מכיוון שרצו להישאר לצדנו. זה נותן לי כוחות להמשיך. מסעדנות זה לא עסק קל. יש המון בעיות עם עובדים, תשלומים וחוקים. הרווחים שלנו לא נותרו כפי שהיו לפני 15 שנה. כיום יש לנו תפריט צמחוני, וחזרנו להגיש טאלי. כיכר דיזנגוף חוזרת לגלגולה הקודם ואנחנו הולכים להציב 50 שולחנות בחוץ. עד היום כואב לי שהאוכל בסופרמרקטים לא הצליח. עד היום שואלים אותי על זה, ואני אומרת שבגלגול הבא ניכנס לזה שוב. אני רואה שזה בוער לבני ואני אומרת לו לא ללכת על זה. אני יוצאת בקרוב עם ספר מתכונים שיכלול את הביוגרפיה שלי, את המסע של רינה. לכל מתכון יהיה סיפור. כל מתכון אפשר יהיה להכין יחד עם המשפחה. המתכונים כבר מוכנים, ובקרוב נתחיל לצלם. עד שנה הבאה הספר ייצא לאור. מעבר לכך, הייתי שמחה ללמוד חודש בבית ספר לבישול באיטליה, וללמוד דברים חדשים.

 

מסעדנות היא עבודה קשה, ואם לא נהנים ממנה נהפכים לעבדים של העסק. לכל מי ששואל אותי כיצד אפשר לשרוד כל כך הרבה שנים בתחום הזה, אני משיבה שאני מאמינה שכשאתה עושה דברים באהבה היא גם תחזור אליך. הסוד הוא להתמיד, לא להפסיק לחלום, לא להתייאש בזמנים קשים, לחדש ולהפתיע, לפעמים גם את עצמך. ברגע שבו תפסיק להתאמץ ייקחו אותך כמובן מאליו, ואז אתה עלול ליפול. האוכל הוא גשר בין תרבויות ואני גאה על החלק שלקחתי בקידום התרבות ההודית בארץ.

 

האהבה, הכבוד והנכונות לעזור שיש בישראל לא קיימים בכל העולם. עד היום אני מאוד נהנית ממה שאני עושה, ומרגישה שאני מארחת בבית שלי. 70% מהיין אצלנו הולך לפינוק על חשבון הבית. אנשים חוגגים במסעדה ואני רוצה לחגוג איתם עם יין או קינוח. זה לא רק שיווק, אלא הרעיון של לתת ולקבל בחזרה. עשיתי את זה 33 שנה, למה שאפסיק היום?

 

רינה פושקרנה. צילום: שירן כרמל

"ברגע שבו תפסיק להתאמץ ייקחו אותך כמובן מאליו, ואז אתה עלול ליפול". צילום: שירן כרמל

 

 

בתרבות ההודית, בדומה מאוד לכאן, לאשה יש תפקיד חשוב ומשמעותי בבית. אני מרגישה ששתי החברות עוברות תהליכים מקבילים, ובמידה מסוימת נהפכות לפחות שמרניות ולפתוחות יותר להשכלה, להתפתחות ולהגשמה עצמית נשית. אני חושבת שלשני בני הזוג יש אחריות משותפת והסוד הוא לא לוותר על החלומות, להיאבק ביחד ולהיעזר בבן הזוג. למזלי זכיתי בבן זוג תומך. וינוד רואה את המוטיבציה שיש לי וכמה היא מטעינה אותי ועושה לי טוב, ולכן הוא מעודד אותי להמשיך לעשות ולהתפתח, וכשצריך הוא נותן לי כתף איתנה להישען עליה. לנשים וגם לנכדות שלי אני אומרת – תהיו חזקות, תעמדו על הזכויות שלכן ותבטאו את עצמכן. חשוב כל הזמן לדבר וליצור תקשורת בריאה, אחרת לא יידעו מה אתן רוצות.

 

אם זה היה תלוי בי, הייתי מגישה את כל הארוחות בחינם. לכן מישהו צריך להיות איש העסקים מאחורי הקלעים. בעלי הוא הגאון הכלכלי. אני הנשמה והפנים של העסק, והוא המפיק מאחורי הקלעים. אני עם חיוך על הפנים כל השנים, מכיוון שהנשמה שלי תמיד שמחה. אני אדם שמח.