אז אני אתחיל בחדשות הרעות. נשים מתרחקות מתכנות ומלימודי מחשבים. הנתונים בארה"ב למשל הם שפחות מ 15% מבוגרי מדעי המחשב הן נשים. בשנות השמונים הן היו 40%. ולא שהתברר שהן לא יכולות. בהודו ומלזיה ומדינות אחרות במזרח שמצטיינות בתכנות, נשים הן בערך חצי מהמתכנתים. שם זה קורץ להן כדרך להשתלב בעולם של קידמה וכהזדמנות תעסוקתית. אבל איפה שלנשים יש יותר בחירה, הן מתרחקות מהתחום. למה? כי זה נתפס כתחום של חנונים שיושבים כל היום עם עצמם ומקלידים אחדים [סגול בא'] ואפסים על המחשב. בהנהלת מייקרוסופט יש רק שתי נשים מתוך עשרים ואחד חברים, וחלקן בקרב סך העובדים עומד על פחות מרבע, ועוד נמצא בירידה. המצב דומה באפל (אישה אחת  מעשר), ובפייסבוק אין אף לא אשה אחת בין שבעת חברי ההנהלה.

 

עכשיו לחדשות הטובות. הזינוק של פעילות ברשתות החברתיות, מנפץ את תקרת הזכוכית הזו, גם בלי לשבת בהנהלה. חוקרת בשום ג'ואנה בלקלי מאוניברסיטת דרום קליפורניה מראה שאחוז גבוה יותר של נשים נמצאות ברשתות החברתיות מאשר גברים, והאשה הממוצעת מבלה ברשת חברתית 20-30% יותר זמן מהגבר הממוצע, ואגב, הפער לטובת נשים הולך וגדל ככל שקבוצת  הגיל מבוגרת יותר. אולי זה נשמע לכם כמו הסיפור המוכר, שגברים יושבים בהנהלה, והנשים הן צרכניות פאסיביות, אבל זה לא. כי הנוכחות ברשת החברתית, העובדה שאנחנו בעצם מניעות אותה, נותנת כח.

 

קודם כל נשים מקבלות החלטות ועושות כסף מעולם הרשתות החברתיות לא פחות וכנראה יותר מגברים. זה לא 1 ואפסים מול צג מחשב, זה עולם דינמי חכם ומתוחכם של בני אדם. אני יכולה להעיד על דיבור שאני מנהלת שמעסיקה רק נשים (חוץ מצביקה) הצליחה בתקופה קצרה להתברג לאחת מחברות הסושיאל מדיה המובילות בארץ, אבל זו גם תופעה עולמית. רוב מקרב יועצי השיווק ברשתות החברתיות וגם מקרב הבלוגרים החשובים בעולם הן יועצות ובלוגריות. המחקרים מראים שהגברים מעדיפים לשבת עם עצמם ולשחק במשחקים עם המחשב מאשר לתקשר עם בני אדם אחרים, ואגב הם גם מראים שבזכות האינטרנט רבים מהם כבר לא רואים את ההבדל בין פורנו לבין יחסי מין אמיתיים. philip zimbardo, פסיכולוג אמריקני שהרצאות טד הקצרות שלו מאד נפוצות ברשת קורא לזה "ירידת החבר'ה" The Demise of Guys, ואני טוענת שבאותו זמן מתרחשת עלייתן של הבנות.

 

אז כשהאינטרנט מתמקד ברשתות חברתיות יש לנו הזדמנות להוביל, ואנחנו ב"דיבור" מנסות לעשות את זה. אבל האמת היא שפייסבוק ודומותיה משפיעות בכיוון עוד יותר דרמטי. הם משנות את כל עולם הפרסום כך שיפסיקו לחשוב שכל הנשים, וכל הגברים, כל האשכנזים וכל המזרחיים, כל התל-אביבים וכל הירושלמים הם תמיד אותו דבר. עד היום אם רצו לשווק קומדיה רומנטית חדשה, המפרסמים חשבו שכדאי להשקיע כסף בפרסום ב"לאשה", כי גברים כמובן לא מתעניינים בזה, וב"גלריה" כדאי לשים פרסומות "נשיות" כי נשים קוראות את זה ובעמודי הספורט פרסומות "גבריות". ואם רצו לשווק מנויים לעונה של הפועל ת"א, אז היו משקיעים גם ב"בלייזר" ואולי עושים שת"פ עם גולדסטאר שרוצה שהגברים יגידו תודה שהם גברים-גברים. גבר שבעוונותיו מתעניין במוצרים חדשים למטבח היה מציץ בלי שיראו במדורי הצרכנות של עיתוני נשים, ואשה שרצתה גולדסטאר הייתה צריכה לבלוע את העלבון.

 

אבל כשאנחנו פעילים בפייסבוק המשווקים עוקבים בדיוק אחרי הדברים שמעניינים אותנו כי אני דנה, ואת נירית והיא רונה. נכון, יש אנשים שקשה להם עם זה שעוקבים אחריהם, אבל המשמעות היא שאני כמפרסמת יכולה לשווק בירה לכל מי שמתעניין בבירה, או באלכוהול או בפאבים, בלי לסווג לקבוצות של נשים או גברים. ומי שמשווק ניירות אפיה חדשים יכול להגיע לדפים של כל האנשים שמדברים על בישול ואפייה, בלי להניח כל מיני הנחות ולקדש כל מיני סטריאוטיפים שמכוונים אותו להשקיע כסף דווקא אצל קהלים "נשיים". בפייסבוק כל אחת היא מה שהיא בזכות תחומי העניין שלה ומה שיש לה להגיד, וכך אנחנו מסתכלים עליה ולפי זה אנחנו מגיעים אליה. האדם נהיית הרבה יותר חשובה מהמגדר שלה.

 

אז אולי תיבהלו פחות מהמידע שאתם משאירות אחריכן ברשת ותמשיכו לשלוט ברשתות החברתיות, ואם אתן צריכות אי פעם עזרה בנוכחות ברשת חברתית, תבואו "לדיבור" לא רק בגלל סולידריות, אלא פשוט כי אנחנו עושות את זה טוב יותר.