קוראים לי מאיה ואני גזענית. לא ידעתי שאני גזענית, כפי שלא ידעתי שאני טרנסופובית, לסבופובית, הטרונורמטיבית, מצדיקת אנסים, ובאופן כללי הרבה פחות נאורה ממה שהייתי רוצה לחשוב על עצמי.

עוד ב Onlife:

זו לא גזענות מהסוג שמפלה בקבלה למקומות עבודה. זו גם לא גזענות מהסוג שתגרום לי להעריך פחות נשים מזרחיות (כל עוד הן חולקות איתי רקע תרבותי, כמובן). זו גזענות שקופה כזאת, מהסוג שגדלים איתה ומקבלים כמובן מאליו.

כשאת מוצאת את עצמך מגינה על תרבות האונס

אני יודעת שאני גזענית בזכות הפמיניזם הישראלי. פמיניזם ברשת הישראלית צבר תאוצה ונפח מרשים בשנים האחרונות. פעילות רשת (שהן לפעמים גם פעילות שטח) מעוררות אימה על שוביניסטים, משמיעות קול ונותנות שם לתופעות (ומספיק רק לציין את הפעילות המבורכת של אתר הכצעקתה), מורידות קמפיינים וסוחטות הכרה מוצדקת ונדרשת בפגיעה בנשים, כמו גם דורשות תיקון.

קבוצות כמו "אני פמיניסטית ואין לי חוש הומור" זכו לאלפי אוהדות ומשתתפות תוך כמה ימים בלבד, והפגישו לראשונה בצורה לא פורמלית ומשוחררת בין פעילות ותיקות ומצטרפות חדשות. עוצמת התמיכה וההבנה שאלו גילו זו לזו הייתה מהממת, אבל תוך שלושה ימים בלבד התחילו להופיע ויכוחי רשת כואבים ומהדהדים בין המשתתפות. 

אשכנזיות השתמשו בטרמינולוגיה גזענית מול מזרחיות. פמיניסטיות צעירות השתמשו בשפה להט"בופובית בבואן לטעון, וספגו גל של זעם מהנפגעות. נשים מצאו עצמן מגינות מבלי דעת, על תרבות אונס. התחושה בקבוצה הפכה כל כך טעונה עד שהיה צורך בפיצולה לקבוצות שונות, קטנות יותר, מאחר שנשים לא הרגישו בטוחות לכתוב ולהגיב שם יותר.

האשמות נזרקו, האשמות שהכו את המואשמות בהלם. כל תפיסת הנאורות שלהן התמוטטה, והן מצאו עצמן נלחמות כדי שלא להיות בצד השנוא, הבזוי הזה, של האנשים הלא נאורים. מאידך, אותן צודקות שתקפו לא הותירו מינימום קרדיט או הנחת רצון טוב לצד השני, והיו נחושות להאיר את החושך הגדול אצל נשים אחרות. אותה פרקטיקת הוקעה שפילגה את השמאל והותירה אותו שבור לחתיכות פעלה וממשיכה לפעול גם כאן. למה הפמיניזם הישראלי נופל לאותו הבור?

הפער בחברה נשמע חזק יותר בין פמיניסטיות

ישנן כמה סיבות עיקריות לכך. ראשית, מדובר בחבורה של נשים אינטליגנטיות, שרגילות עד בחילה לשמוע שהן מגזימות, חסרות חוש הומור ורגישות מדי. הן לא מפחדות לומר את דעתן, לא מפחדות לתבוע הכרה לעלבון ופגיעה, ולא מפחדות להיתפס כהיסטריות- כי הן בחברה שמבינה אותן. כשמציבים שתי נשים אינטליגנטיות, רהוטות, חזקות ופגועות (אחת ממה שהיא תופסת כגזענות והשניה ממה שהיא תופסת כהאשמה בגזענות) יתפתח סביב זה דיון בו אין לאף אחת מקום להתפשר. הן רגילות שמבקשים מהן להתפשר, להבין, לשתוק- והן מתעבות את זה. שתיקה היא מוות.

כשהשברים בחברה הישראלית מגיעים לשיח הפמיניסטי הם מהדהדים בקול רם ורהוט הרבה יותר, ונשמעים מצד נשים שאת לא יכולה, עד כמה שתרצי, למחוק ולהתעלם מדבריהן. 

קשה לראות שאני חלק מקבוצה שמדכאת אחרות

שנית, השיח הפמיניסטי נושם את שפת הדיכוי. אנחנו יודעות לתאר לפרטי פרטים כיצד פגעו בנו. אנחנו דוברות באופן שוטף את שפת הכאב ומכבדות אותה, כל עוד אנחנו עדיין יכולות להכלל בה. אנחנו מחבקות נפגעות אונס ותקיפה מינית, מאמינות לנפגעות הטרדה, לא מפקפקות לרגע בקיפוח ואפליה על רקע מגדרי, מאחר ואנחנו, כולנו, שם איתן בצד הנפגע.

ברגע שאנחנו לא שם, ברגע שטענות עולות כלפי קבוצה בה גם אנחנו נכללות (נניח - אשכנזיות, חיפאיות, כחולות עיניים) או אפילו נסיון לצבוע את הפריוויליגיות השקופות של אותה קבוצה (למשל השבחים המרובים שמקבלים ילדים עם עיניים כחולות), אנחנו מתרעמות, מאחר שאנחנו מחוץ לתחום הנוחיות שלנו, ונדרשות לראות את האשמה (לאו דווקא בעצמנו אלא בקבוצה אליה אנו שייכות). 

פתאום את הופכת לא רצויה

שלישית, כולנו חיות פחות או יותר באותו המרחב האינטרנטי, אולם לא מגיעות למרחב הזה עם אותה רמת נסיון, מודעות או רקע כללי, ואז נדרשות פתאום לציית לסט כללים "לא פוגעני" שנשים מנוסות מאיתנו ניסחו. ככל שאנחנו יותר משופשפות ורגישות, כך למצטרפות החדשות יותר קשה להבין בכלל למה מה שהן אומרות מעליב, ותופסות את הקהילה כמתבדלת, מוקיעה, וכן - צדקנית ורגישה מדי, ומפסיקות להקשיב.

כניסה לשיח הזה מערערת את כל התפיסה העצמית וההערכה העצמית של המצטרפת החדשה שמגלה שלא רק שהיא לא רצויה, אלא גם קוראים לה בשמות שהיא לא מבינה כיצד הרוויחה אותם.

בשביל פמיניסטיות שתיקה היא מוות

אחד הגורמים העיקריים והאינהרנטים שהופכים את השיח הזה לרגיש ומורכב כל כך הוא שזה שיח של כאב סובייקטיבי, בו "הצדק" בויכוח נקבע על ידי מי שנפגע. טובה ממני כבר אמרה שמי שקובע האם דבר פוגעני או לא היא הקבוצה שנפגעת או שעלולה להפגע, ולא הקבוצה הדומיננטית. לפיכך, ההאשמות של הקבוצה המוחלשת הן אוטומטית "נכונות", ומי שרוצה לנהל דיון בעניין, או שלא רואה למה זה פוגעני הופכת להיות חלק מהצד הפוגע - הנבל.

לפיכך לעיתים נדירות מתנהל דיון אמיתי בין נשים על גזענות לסוגיה, אלא מעין קרב בלימה בו הקבוצה הדומיננטית מנסה לשכנע את הקבוצה הנפגעת שאל להן להפגע. אותן נשים חכמות, רגישות, רהוטות וחזקות צריכות פתאום לשתוק, להקשיב, ולקבל על עצמן בעקיפין אשמה, מה שכל כך קשה לעשות באופן כללי, אבל לפמיניסטיות זה כמעט בלתי אפשרי, כי שתיקה היא מוות.

 

אני גזענית, זה אומר שאני יכולה להשתפר

אבל  זה כאב אמיתי, שעולה וחוזר כל פעם בצורה אחרת, משתקף באמירה מזדמנת שונה, ומעלה מחול שדים חדש. השיח הפמיניסטי אינו רק פמיניסטי - הוא שיח שמשקף את כל הקרעים החברתיים במדינת ישראל. הוא משקף ימין ושמאל, אשכנזים ומזרחים, יהודים וערבים ומעלה (כי זה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב) את כל העוולות הקטנות שמקיפות אותנו, בהן אנו לעיתים קרובות לוקחות חלק, אפילו פאסיבי, אל פני השטח. וקשה. קשה להכיר בזה, וקשה להכיר בכך שאנחנו לא נאורות כמו שהיינו רוצות להיות.

רק כשנכיר בכך שאנחנו גזעניות נוכל להתחיל לדבר לא בצעקות. רק כשנכיר בכך שגזענות אינה סוף העולם או סוף פסוק, נוכל להתחיל להכיל אחת השניה ולתקן. אני מאיה ואני גזענית. זה לא מקטין מהכאב שלי או מזכותי להיות חלק מהשיח הפמיניסטי. זה לא הופך אותי לאישה רעה, ולא מפחית מזכותי לדבר. אני גזענית, אני יודעת. מפה אני יכולה רק להשתפר.

האזינו לנאום של מאיה קוי בהייד פארק נשים: