סיפור קטן. 
 
לפני כשנה התגלה בראשי גידול שפיר, אחרי שנתיים של כאבים בעין. בבדיקת דם פשוטה, שהייתי יכולה לעשות שנתיים לפני כן, התגלה הגידול.
 
באותו רגע הלכתי לרופא שאמר לי דבר כזה: אם לא הייתי צריכה לטוס באותו היום להצגה בניו יורק, הוא היה מכניס אותי דחוף לניתוח. בסופו של דבר נכנסתי לניתוח – ניתוח שהיה צריך לקחת שלוש שעות ובסופו של דבר לקח 5 שעות.
 
ענת וקסמן בהייד פארק נשים של און לייף  (צילום: בני גם זו לטובה)
 
באותו יום התחיל המסע המופלא שלי עם עצמי: הרגשתי שברירית ותלותית, אני – שחונכתי על המשפט הידוע "מי שמבקש לא מקבל" – מצאתי את עצמי עצמאית לראשונה בחיי, במלוא מובן המילה.
 
זה היה הנוהל: בכל פעם התגבר כאב הראש, ובכל פעם כזו הוא גם התרכך ונפתר. רציתי לכתוב את המשפט - "הודו זה כאן" כי  זו היתה כמו ויפאסנה. באמת. ברגע שלא יכולתי להתמודד עם הגידול הזה, הבנתי שהוא כאן וזו עובדה. זה היה כמו שכשהתחלתי לאבד את הראייה בעין שמאל – מישהו עקר לי את המראה הימינית, וכשלא ראיתי פתאום בעין ימין, נעלמה לי הראייה בעין שמאל. אבל אחרי חצי שנה השתתפתי בסידרה, בהצגות, חזרתי לעבודה סדירה.  
 
לפני כ 25 שנה חגגה אמי את יום הולדתה ה 53, כמוני. היא נפטרה כעבור זמן מאוד קצר. בימים האלה אני משתתפת בהצגה, ומעריכה כל רגע בה.  הנפיקה נרות שנה וכעבור זמן קצר הלכה לעולמה. אימי במותה ציוותה לי את החיים. בימים אלה אני משתתפת בהצגה ומעריכה כל רגע. 
 
באתי לכאן כי חשוב היה לי להגיד לכם משהו אחד: תקשיבו לגוף שלכן, תממסרו לתהליך הזה, שבסופו של דבר יוציא אתכן חזקות ומשופרות. 
 
 
צילום: בני גם זו לטובה