אני חוזר מיום הולדת 41 בבר שלי. נוסע בלילה אחרי המסיבה. הרחובות שקטים. פה ושם משטרות. והמחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא "איזה מזל שאין לי חזות מזרחית".

למה?

כי לילה. והתקופה. התקופה הזאת שרק לפני איזה יום יהודי נדקר בגלל שיהודי אחר חשב שהוא ערבי.

 

בוא נעבור על זה שוב.

ישראלי דקר ישראלי. במקרה שניהם היו יהודים רק שאחד חשב שהשני ערבי.

כי הייתה לו חזות ערבית כלומר מזרחית. איך להיות ערבי נהפך להיות כזו קללה שאפילו אם אתה רק נראה ערבי יכולים לדקור אותך.

אבל באמת. איזו תקופה. הגזענות המושרשת כל כך אצלנו נגד הערבים הולכת לעלות מדרגה.

פעם לימדו אותנו לחשוש מהאויב. הערבי. אבל הערבים הישראלים הם חלק מהחברה שלנו. איך שלא תסובבו את זה. הם אזרחים ישראלים.

 

אני מבין את הפחד מפיגועים. זה מפחיד. ואני מבין שהמחבלים הם ערבים. חלקם אזרחים ישראלים.

אבל זו פיסה אחת של המציאות שבה חיים פה 20% מהאוכלוסייה שלנו. ערבים ישראלים. רופאים ומנחי טלוויזיה, סלבס וכוכבי ספורט. תמהיל בחברה הישראלית כמו הדתיים והחרדים והחילונים. אם נוותר על המארג הזה הדרך לתהום תהיה קרובה מתמיד.

כי עכשיו גם צריך לחשוש מבעלי חזות מזרחית. איך תבדיל? אנחנו כל כך מעורבבים פה וכל כך דומים שיש לי חברים שדואגים עכשיו כל בוקר להתגלח כדי שחס וחלילה הזקן המרוקאי שלהם לא יוחשד כזקן טול כרם, או נצרת או הפלג הצפוני. יש בתל אביב ערבים כל כך "ישראליים" שפשוט לא יודעים איך להגיב למצב. הם הפסיקו להתבדח בינם לבין עצמם בערבית. זה מלחיץ אנשים מסביבם.

 

אני גבר אשכנזי גדול מידות ושקלתי ברצינות השבוע לצאת עם אלת בייסבול כדי לקחת את בתי בת ה-3 ובני בן ה-5 לחוג בלט חצי קילומטר מהבית. בסוף לא מצאתי את האלה אז לקחנו מונית. בחזור כבר טיילנו חזרה. המציאות חזקה. אבל כל כך בעייתית.

זה מטורף בעיני שאנחנו כעם לא מצליחים להגיע להבנה שצריך פתרון והוא גם באמת אפשרי. אל תקראו לזה שלום. זו מילה גדולה שחולמים עליה. תקראו לזה הסדר. משא ומתן עם נקודות. הרי זה לא שאני חושב שמגיעה להם מדינה בגלל שיש פסיכים שדוקרים ורוצחים. למרות זאת חייבים פה הסדר. כי זה לא שפוי לחיות ככה. וזה פתיר. איפשהו האמנו בזה פעם, לפני עשרים שנה. רובנו. ואז זה נגדע. והחבית הזאת מקננת עשרים שנה כבר.

 

מה עכשיו? גם אם זה ידעך נהיה בסוף כמו ארצות הברית? שחזות ערבית מזרחית תתיר למישהו לירות בך? מתוך חשש אמתי ותו לא? השחורים בארה"ב עד היום אוכלים קש וזה לא משנה אם הם מיליונרים או כוכבים או נשיאים. חשבתי שאנחנו, עם הספר, נהיה יותר גדולים מזה. שבחכמתנו נדע להכיל את המיעוטים שרוצים להשתלב בחברה הישראלית שכובד משקלה נקבע על ידי הרוב היהודי אבל במשחק פוליטי פלורליסטי אמתי. אמור להפריע לי שהשכן שלי הוא ערבי ישראלי? נוצרי או מוסלמי. אנחנו לא מבינים כמה גזענים נהינו?

מישהו שלח לי בדיחה שאחד הולך לקופת חולים והאחות הערבייה אומרת לו שהוא הולך להרגיש עכשיו דקירה קלה ואז הבחור שולף אקדח ויורה בה.

מצחיק?

עצוב?

העתיד הקרוב?

 

המציאות סוחפת את הכל כמו מערבולת ואין מבוגר אחראי. אני זוכר שכשבהיסטוריה למדנו על כל מיני תקופות חשוכות ואמרתי לעצמי - איך דברים כאלו וכאלו קרו? איך אנשים עמדו מהצד ונתנו למצב להגיע לידי זה. הייתי בטוח שבדור שלי עם כל האינפורמציה והידע שנאגור זה לא יהיה הכיוון בכלל. אבל הטבע האנושי גובר על כל ידע או טכנולוגיה. כל כך כל למשוך את האנשים ולתעל את התסכול שלהם לשנאה. עמוקה. תהומית. נגד הכל. אריתראים, שמאלנים, ערבים ישראלים. לא באמת משנה.

 

עד שהפרדוקס הגזעני נכנס לפעולה. כי במציאות שבה כל מי שנראה קצת כמו ערבי חשוד - אנחנו בבעיה. וזו בעיה שגם אחרי שהאינתיפאדה השלישית תדעך (בפתרון מדיני. מוכח היסטורית במאה אחוז לא משנה כמה פעמים תגידו שמאלני עוכר ישראל) נישאר עם הריח הגזעני הזה באוויר.

אומרים שכל מלכויות ישראל נפלו בגלל שנאת חינם. כל אחת שרדה 82 שנה והסתיימה בגלות בגלל שלא הצלחנו להסתדר פה.

מדינת ישראל בת 67. איך שליין אומר? שיהיה לנו בהצלחה.