כבר 30 שנה שהעיתונאית ושדרנית הרדיו, הדס שטייף, נלחמת בהטרדות מיניות אבל אם תשאלו אותה, פריצת הדרך האמיתית הגיעה רק עכשיו: "ההצלחה הכי גדולה היא שבמדינת ישראל הפנימו שאין רק ענישה ברף הפלילי, אלא יש גם ענישה ברף הציבורי, האתי, המוסרי. זה בא לידי ביטוי במשפט שאמר היועמ"ש לגבי בחירתו של אריה דרעי לתפקיד שר הפנים: "אין מניעה משפטית למנות את דרעי לשר הפנים. היא אינה נוגדת את הדין, סיכם והוסיף, היא תשאר לדיון בספירה הציבורית". האמירה הזאת שלו היא ההצלחה שלי. ההפרדה שהוא עשה בין פלילי לציבורי זאת המלחמה שלי בכל מה קשור להטרדות מיניות. ההבחנה הזו כמובן טובה להכל, אבל מבחינתי היא קריטית בעיקר בכל מה שקשור להטרדות מיניות כי על אלימות מינית נורא קשה לנשים להתלונן. מי שכן עושה את זה מתמודדת עם ביקורת ועם סנקציות. עצם זה שיש ענישה מסוימת בהיבט הציבורי, קצת מצמצם את זה".

מה תאמרי למי שיגיד לך שאת הופכת להיות תליינית ושענישה ציבורית תפיל חפים מפשע?

"אומר לו: "לא, מי שמטריד יודע שהוא מטריד". ובכל הנוגע למטרידים מינית, לעולם לא תבוא אישה אחת או אפילו שתיים, הן תבואנה בכמויות".

"הפייסבוק הוא טיפול פסיכולוגי לא רע ובחינם"

הריאיון הזה מתקיים בעקבות בחירתה של שטייף לאחת מתוך שורה של נשים פורצות דרך שיופיעו בלוח השנה האלטרנטיבי של און לייף בשיתוף עם הצלם  עדי ברקןבמקום נערות השער השדופות והמפתות שהתרגלנו לראות בלוחות השנה, ומתוך האמונה שאין מודל יופי אחד ושנשים ראויות להיות בקדמת הבמה בגלל מה שיש להן להגיד ולא רק בגלל איך שהן נראות, בחרנו לצלם נשים מובילות בתחומן עם רקורד של עשייה.

 שטייף, עיתונאית, שדרנית רדיו, כתבת לענייני משטרה בגלי צה"ל, ממקימות ארגון תא העיתונאיות והאישה שפוצצה את בועת עמנואל רוזן גאה להניף את דגל המאבק הציבורי באלימות מינית.

מי שמטריד יודע את זה. הדס שטייף ביום הצילומים ללוח השנה. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

מי שמטריד יודע את זה. הדס שטייף ביום הצילומים ללוח השנה. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

את נמצאת כאן היום על תקן של אישה פורצת דרך, מה את חושבת על הבחירה בך?

"אנחנו כבר כמה מאות שנים בתהליך של פריצת דרך, וכל אחת מאיתנו נותנת עוד משהו, עוד קצת... הבחירה בי מאוד משמחת אותי. כשהתחלתי את התהליך לא חשבתי שאני עושה משהו שאולי יטביע חותם יום אחד, פשוט עשיתי משהו שהאמנתי בו, משהו שיצא מתוכי, משהו שלא רציתי שיתקיים יותר בעולם וזהו".

בכל הנוגע לאלימות מינית, נשים עושות שימוש תכוף בפייסבוק בשנה האחרונה. מה את חושבת על זה?

"פייסבוק הוא סוג של פלטפורמה לנשים לפרוק. אלו נשים שבאמת חוו את החוויות האלה- מי לקחה את זה מאוד קשה ומי זלזלה בזה ולא עשתה מזה עניין- והן מחפשות מקום לספר את זה. בעיניי, זה טיפול פסיכולוגי לא רע בכלל ובלי כסף. אני לא בעד לפרסם את שמו של הפוגע אם מדובר בעדות מול עדות. זה בעייתי בעיניי אבל אם יש מסה של נשים שכולן מתארות אותו דבר..."

אבל הרבה פעמים את לא יכולה לדעת. הרי אישה אחת מפרסמת את השם ואז אחריה מגיעות פתאום הרבה נשים.

"מניסיוני רב השנים, כשמישהי מספרת על מישהו אחד, מופיעה השניה, השלישית, הרביעית והחמישית. אין מה לעשות. מתי את מזהה שזה בעייתי? כשזה בא מתוך נקמה בין גבר לאשה על רקע נישואין או גירושין או כל דבר אחר. אז זו בעיה אבל בשורה התחתונה, באמת לא נתקלתי בנשים שמתוודות על זה שנאנסו או הוטרדו מינית כשהן נוקבות בשמו של המטריד. חוץ מינון מגל שרחלי רוטנר אמרה את שמו במפורש, אין כמעט שיימינג. גם בעמוד הפייסבוק אחת מתוך אחת שהוא, אגב, תולדה של פרשת עמנואל רוזן, אפשר לקרוא שם המון עדויות בלי שום זיהוי. לא כולן מזדהות בשמן ואף אחת לא נוקבת בשמו של התוקף. אז כשאנחנו אומרים "הן עושות שיימינג" על מה מדובר? הן בכלל לא עושות שיימינג, הן מספרות את הסיפור שלהן".

כשהילדים צריכים אותי- אני שם

שטייף נולדה בקיבוץ חוקוק. משפחתה נדדה מקיבוץ לקיבוץ וכשהייתה בת 6 התיישבה לבסוף בעיר דימונה. היא מספרת שהייתה ילדה "תולעת ספרים", עם המון דמיון שברחה פעמים רבות לציור ולכתיבה.

"הייתי ילדה מוזרה בהיבט הזה שהלכתי עם עצמי תמיד. לא עניין אותי מה אומרים עליי. חייתי בתוך עולם של דמיון ואגדות. לא הייתה טלוויזיה אז ניזונתי מספרים ותמיד חלמתי שטרזן יבוא יום אחד ויקח אותי איתו לג'ונגל, אבל הוא אף פעם לא בא. חלמתי על פיות ועל עולמות אחרים וככה גדלתי".

שטייף סבלה מלקויות למידה- דיסלקציה, דיסגרפיה והפרעת קשב- אולם בתקופה ההיא לא הייתה כלל מודעות ללקויות מהסוג הזה: "התאמצתי מאוד להשתפר כי היו לי המון שגיאות כתיב ואז לא היה מחשב. המורים נתנו לי שוב ושוב את אתו העונש- על כל מילה שכתבתי עם שגיאה, לכתוב אותה מאה פעם. היום אני יודעת איזה אסון זה. אני זוכרת את עצמי יושבת בדמעות וכותבת מאה פעמים, וכמובן, שוב הייתי שוגה כי ממילא זה לא משנה".

איך התמודדת?

"ביצירתיות. בגלל שהיה לי נורא קשה לי לכתוב וגם מעולם לא הבנתי באמת את הכתב שלי, אז סיגלתי לעצמי תכונות אחרות. פשוט "צילמתי" בזיכרון דברים, והכנסתי אותם לתוך תאים במוח. בשיעור היסטוריה למשל, אם היה לי מבחן, הייתי מוציאה מהתא את הדף וקוראת מתוכו, או למשל הייתי צריכה להקריא בקול את שיעורי הבית ולא בדיוק עשיתי אותם אז החזקתי מחברת שלא כתוב בה כלום והקראתי מהראש".

אם היית יכולה לחזור לרגע אחד, איזה דקה, לילדה ההיא היום, ממרומי גילך, מה הייתה אומרת לה?

"הייתי מחבקת אותה בחום גדול ואומרת לה: "תמשיכי להיות מה שאת, כנגד כל הסיכויים".

הייתי ילדה מוזרה. הדס שטייף ביום הצילומים ללוח השנה. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

הייתי ילדה מוזרה. הדס שטייף ביום הצילומים ללוח השנה. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

והיום- איזו אמא את?

"אני חושבת שאני אמא טובה. נתתי לילדים שלי המון חופש להיות הם עצמם והייתי בשבילם בכל המקומות שהם היו צריכים אותי, תמיד. כך היה וכך יהיה. כשהם היו צריכים, או כשהם צריכים עכשיו, אני שם, ימות העולם. בגלל שהייתי תמיד עסוקה, אז היה לי חוק ברזל בשם "יום האמא" עבורי ו"יום הילד" עבורם. זה יום בשבוע, מהיום שהם נולדו שמהרגע שהם מגיעים מהגן או מבית הספר הם רואים אותי עד הלילה. היום יש יום הסבתא וכן, זה אותו יום בשבוע תמיד".

"אני לא מושלמת אבל אני שלמה"

שטייף נתפסת כיום כעיתונאית בכירה ומוערכת בתחומה אבל גם היא ידעה משברים במקצוע. "כישלון  מבחינתי זה עניין של תחושה. אני שמה אותו בצד וממשיכה הלאה, לא מתעכבת. אני לא מתעכבת אף פעם על כלום. בשבילי כל בוקר זה יום חדש. בכלל לא מעניין מה היה אתמול, מתי הלכתי לישון, כמה כעסו עלי, כמה פישלתי. במקצוע שלנו מפשלים מפעם לפעם וחשוב לקום בבוקר למחרת ולהתחיל מחדש".

לצד ההערכה הרבה לה היא זוכה, יש מי שרואה בה אישה יהירה. תדמית השוויצרית, זאתי "עם אף למעלה" דבקה בשטייף כבר שנים. היא עצמה משועשעת מהעניין: "אולי יש משהו בלוק שלי שנראה יהיר, אולי כי אני בלונדינית וזה מתאים לסטריאוטיפ אבל אני הכי עמך. אני כל הזמן נוגעת באנשים, אני הכי שם בשביל כל מי שצריך. אני קוראת לעצמי פועלת, ילדת רחוב. אני פשוט לא נראית ככה. אני חושבת שמי שמייחס לי יהירות או שחצנות, זה בא ממנו לא ממני. זו בעיה שלו, לא שלי".

את שלמה עם עצמך באמת?

"היום אני יכולה להגיד שאני בן אדם שלם עם עצמו אבל זה לקח שנים. ההפרעה שלי שמה אותי במקום קצת בעייתי לאורך תקופה ארוכה. לא הראיתי, נלחמתי בזה, אבל כל הזמן הרגשתי חריגה עם הדבר הזה. לשמחתי, לא מנעתי מעצמי להיות מה שאני היום אבל ברחתי לציור וזה היה העולם שלי. היום, ממרומי גילי, כשאני מבינה שבעצם אפילו זו שנראית מושלמת לא חושבת שהיא מושלמת, אז אני שלמה עם עצמי. אני לא מושלמת, אבל אני שלמה".

הדס שטייף, תגדירי את עצמך במשפט.

"ילדה, לוחמת, חסרת שקט, אוהבת לתת וסבתא נהדרת".

צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי 

איפור: שירן שפלר

שיער: אריק בניסטי

סטיילינג: מיכה טרנובסקי

הלבשה: הוניגמן, בוטיק דה מרקט

תכשיטים: מילר

נעליים: NINE WEST

 כל התמונות בפרויקט ללא פוטושופ או הצרת היקפים בהתאם לחוק הפוטושופ הישראלי