לא מזמן ביקרתי קרובי משפחה בחו?ל. במהלך הביקור יצא לי לנהל דיון פוליטי עם אחד מקרוביי, גם הוא ישראלי לשעבר. שמתי לב שחוץ משנינו אף אחד לא הצטרף לוויכוח. ?ישראלים הם אנשים מאוד פוליטיים, תמיד מתווכחים בכזו תשוקה?. ?פה זה לא מעניין אף אחד?, הוא אמר לי בסוף.  

 

כשאור סיונוב הפכה את המילה

מכשפה למחמאה

משחר ההיסטוריה, נשים חזקות שעומדות עבור עצמן ועבור נשים אחרות נרדפו כמכשפות ולכן אין פלא שזה גם הכינוי שנדבק לאור סיונוב מ"האח הגדול"

לטור המלא

בהתחלה חשבתי שהוא צודק, ישראלים הם אנשים באמת מאוד דעתניים, תמיד יש להם דעה מוצקה על מה שקורה סביבם. אבל כשחשבתי על זה עוד קצת התברר לי שאנחנו אולי מאוד דעתניים, אבל על פוליטיקה אנחנו מדברים מעט מאוד. וכנשים, אנחנו מדברות על זה עוד אפילו פחות.

 

זו אחת מהסיבות שהכניסה של אור סיונוב לבית "האח הגדול", ובעיקר איך שהיא נוכחת שם, מעוררת השראה ממש. בדומה לאורטל בן דיין שהביאה לפריים טיים סוגיות פמיניסטיות ומזרחיות, גם אור סיונוב מצליחה באומץ ובעוצמה מעוררת השראה להעלות לסדר היום שיח פוליטי מורכב וחשוב מאין כמוהו.

 

אנחנו חיים באווירה חברתית שבה הדיבור הפוליטי הוא מאוד דוגמטי - יש שמאל ויש ימין - והכל צריך להתלבש על התבנית הזו, ורצוי באלימות. כמעט בכל ויכוח אנחנו נדרשים להצהיר הצהרה ברורה לגבי הצד הפוליטי שלנו - כל שאר הדעות שלנו כבר יישפטו בהתאם לזה. באווירה כזו יש מקום רק לימין ושמאל, שחור ולבן. באווירה כזו אין מקום לגוונים, אין מקום למציאות המורכבת, ובעצם אין כמעט מקום לחיים עצמם.

 

זו גם האווירה שבה הייצוגים התקשורתיים שלנו פועלים, ואלה גם חוקי המשחק שאמנים, אנשי תקשורת, רוח תרבות וגם נבחרי ציבור מקבלים על עצמם כמעט תמיד. בעולם שבו כל שמאלני מתויג כבוגד וכל ימני מתויג מנגד כפאשיסט, שולחן הדיונים נותר מיותם כי אין מה להביא אליו. במצב כזה לא פלא שאנשי רוח ותרבות נמנעים כמעט לחלוטין מנקיטת עמדה פוליטית מורכבת, ונוטים להסתפק בסיסמאות ריקות ושטחיות כדי לצאת ידי חובה (או כדי להתברג לרשימה המתאימה בעצרת הקרובה). במצב כזה המורכבות הבלתי מתפשרת שאור מתעקשת להביא לשעות השיא הייתה יכולה להיחשב כמעט התאבדות.

 

אבל סיונוב היא אשה אמיצה. ברגישות ובאנושיות לא רגילות היא מצליחה לדבר גם על העוול שנעשה לתושבי השכונות שנאבקים בהזנחה הגוברת של סביבת מגוריהם ובמצוקה שנכפית עליהם ועל הפליטים, וגם על פמיניזם ומאבק בגזענות ובייצוגים פוגעניים. היא מצליחה לדבר גם על הסללה ועל הנזקים של חינוך מפלה, על חלוקת משאבים בלתי הוגנת ועל האחריות של השמאל שקורא לעצמו "סוציאליסטי", אבל גם לראות נכוחה ולבקר את הכוחניות, הדורסנות וחוסר התקווה שביבי מביא איתו. כלפי חוץ מנסים הצופים להכניס אותה למגירות המקובלות - היא שמאל? היא ימין? אבל זו בדיוק הגדולה של סיונוב ומה שהיא מביאה אתה למסך - אפשר לדבר פוליטיקה אחרת, אפשר וצריך לפרוץ את הגבולות ואת האילוצים המחשבתיים שכל כך התרגלנו אליהם. כל מה שצריך זה יושרה, כנות, נחישות והרבה חמלה ורגישות. דברים שהפוליטיקה הישראלית שכחה מזמן. עכשיו הגיעה האשה שמביאה איתה את כל אלה - אל מדורת השבט.