בדיוק היום לפני 11 שנים עליתי בלהבות.

ולא סתם עליתי בלהבות. לא נשרפתי במקרה, בטעות או מתוך טיפשות (כמו שלפעמים כשלא נעים לי ואני נבוכה אני מספרת), שרפתי את עצמי. שפכתי על עצמי חומר דליק והדלקתי מצית מתוך כוונה לסיים עם החיים האלה. זו פעם ראשונה שאני חושפת את זה בפורום כ"כ רחב, אבל זו האמת ואני עומדת מאחוריה - לא רציתי לחיות יותר עם ההתעללות המינית, לא רציתי לחיות יותר עם הפלאשבקים והטריגרים, לא יכולתי יותר לשאת את החיים והדלקתי את המצית מתוך בחירה למות. בייסורים.

בדיוק היום לפני 11 שנים לא מתי. 

למעשה, עשירית השניה לאחר שהבערתי את האש בחרתי, לראשונה, בחיים. מתוך הלהבות ובלי לחשוב זעקתי "אבל, אני בעצם רוצה לחיות".

ניצלתי.

נותרתי בחיים ואושפזתי בטיפול נמרץ כוויות.
עברתי תהליך שיקום ארוך שכלל ניתוחים והחלמה ממושכת לצד שיקום נפשי.

היום לפני 11 שנים קיבלתי את החיים שלי מחדש. 
בחרתי לחיות אותם במלוא העוצמה. בחרתי לא לתת לרע לנצח. בחרתי להיות מאושרת ולעבוד כל יום מחדש כדי להיות ה"אני המושלמת" שלי.

וזו לא הייתה דרך קלה.

למעשה זו הייתה הדרך הכי קשה שיש. זו הייתה דרך ייסורים. זו הייתה דרך מלאה במשברים. זו הייתה רכבת הרים מטורפת. זה היה המסע של חיי, והיום אני לחלוטין מוקירת תודה על כל מה שקרה.

 

יעל רופמן

צילום: אסף ספקטור

 

לא הייתי מי שאני לולא הבערתי את המצית ההיא בבית של ההורים.

אני מוקירה תודה לאחי שקפץ ללהבות והציל את חיי, תוך כדי סיכון מטורף של חייו שלו.

אני מוקירה תודה להורים שלי שתמכו בי בכל השיקום המטורף שלי וסייע לי לעבור אותו גם בתמיכה נפשית ואהבה אין קץ וגם עם סיוע כלכלי שאיפשר לי לעבור טיפולים שאינם בסל הבריאות.

אני מוקירה תודה לצוות הרפואי המדהים בבתי החולים רמב"ם וזיו שעבדו ימים כלילות כדי שאני אחיה, בתפקוד מלא, ללא מגבלות ועם אור בעיניים.

אני מוקירה תודה לצוות השיקומי של חברת אריאל שהתאים לי את כל העזרים להם נזקקתי ברגישות ובחמלה אין קץ.

אלו הן הוקרת תודה ברורות מאליהן לאנשים שסייעו לי לחזור לתפקוד מלא עם טווח תנועה מלא ואושר בלב. אבל יש גם תודות בלבי, פחות טריוואיליות.

אני מוקירה תודה לצלקות שנותרו עלי, הצלקות שלימדו אותי איך לקבל את עצמי בכל מצב ואיך זה מרגיש להראות אחרת מהנורמה.

אני מוקירה תודה לעלייה הדרסטית במשקל שהגיעה בתקופת האשפוז הממושך שלי, בזכותה עברתי את התהליך העוצמתי ששיחרר אותי מהכלא של שנאת הגוף שלי (שהייתה שם גם כשהייתי רזה) ולימד אותי חמלה עצמית.

אני מוקירה תודה לאש שהצתתי, האש שהציתה גם אש בחיי. אם לא היא לא הייתי מי שאני היום. אם לא היא לא הייתי מגיעה למקומות שהגעתי אליהם. אם לא היא מאוד יכול להיות שעדיין הייתי אותה נערה עם עיניים כבויות שאיש לא יודע מה עובר עליה ושבטוחה שלעולם לא יאמינו לה.

אני כבר לא מתחרטטת על מה שקרה וכבר לא מתביישת במה שקרה.

אל תבינו אותי לא נכון, אני לא ממליצה לאיש לעשות את מה שעשיתי וברור שעדיף היה לו הייתי יודעת שאני יכולה לבקש ולקבל עזרה. היה יכול להיות קל יותר אם הייתי יודעת אז איך לצאת מהבוץ ההוא בלי לעלות בלהבות, אבל זה היה אחרת.

ואני לא רוצה אחרת.

אני אוהבת את יעל, זו שכאן בדיוק היום. ויעל הזו שאני אוהבת נוצרה מתוך הדרך שלי והמסלול שעשיתי. אני אוהבת גם את הצלקות הפיסיות, גם את הצלקות בלב וגם את כל התהומות האפלים שהייתי בהם, הם אלו שאיפשרו לי להיות היום במקום המדהים אליו הגעתי.

 

לדף של יעל רופמן