בגיל 5 קיבלתי את התקף החרדה הראשון שלי. ההורים שלי לקחו אותי להסתפר, וכשהבנתי שהספר הולך לספר אותי קצר - נתקפתי חרדה. הוא לא סיפר אותי בסוף, אבל הפתרון של ההורים שלי היה לספר אותי בבית, בעצמם. אבא שלי קנה מכונת גילוח, ועד גיל 17 הוא היה מספר אותי בעצמו, בבית. השיער אחר כך אולי גדל, אבל התקפי החרדה נשארו איתי.

 

למטפל הראשון שלי נשלחתי כשהייתי רק בת 6 או אפילו פחות. אני לא זוכרת יותר מדי מהפגישה הראשונה איתה, רק שהיא נתנה לי לשחק עם בובות ובסוף טענה שאח שלי אשם בבעיות שלי. מאז, היו לי בערך 7 מטפלים שונים. עם אף אחד מהם לא דיברתי על זה שאני טרנסית כי לקח לי הרבה זמן להבין את זה בעצמי, ואיך אפשר לדבר על משהו שאין לך מושג מהו?

 

 

מאי פלג- טרנסג'נדרית נוספת שמה קץ לחייה

מאי פלג, טרנסג'נדרית וביסקסואלית, יו"ר ארגון הבית הפתוח ופעילה מוכרת למען זכויות הקהילה שמה קץ לחייה אמש. הקהילה מספידה בכאב לב גדול

לכתבה המלאה

 

עם המטפלים ובלעדיהם, החרדה הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי והייתי ילדה חרדתית מאוד. כל דבר היה יכול לעורר אצלי חרדה: סרטים מפחידים, גבהים, סיטואציות חברתיות, וכל עיסוק סביב הגוף שלי. את גיל ההתבגרות שלי העברתי עם דיכאון קליני, ומרשמים לכדורים שבאו והלכו: הפסיכיאטרים והרופאים רשמו לי אותם, ואני כל פעם מהר מאוד הפסקתי אותם כי הם עשו לי רע. בגיל 14 ניסיתי להתאבד בפעם הראשונה, ואחר כך היו עוד כמה ניסיונות, כשהאחרון שבהם היה שנה שעברה, בגיל 22.

 

רק בשנה האחרונה, בזכות התהליך להתאמה מגדרית ובת הזוג התומכת שלי, יצאתי מהדיכאון והתקפי החרדה שלי הולכים ופוחתים. אבל הם עדיין שם, ועדיין בכל רגע יכול לקרות משהו שיעורר אצלי התקף חרדה.

 

כאישה טרנסית, כל סיטואציה וכל רגע נתון יכול לעורר אצלי התקף חרדה. רק אתמול היה לי התקף חרדה, ורק כי נסעתי עם השותפה שלי באוטובוס, ופתאום חבורת נערים באוטובוס התחילה להציק לנו. הם העירו לי הערות טרנספוביות, אמרו לי מלא פעמים שאני גבר והיו מאוד מאוד לא נעימים. ועבורי, כאשה טרנסית, שמשהו פונה אלי בלשון זכר, זה מרגיש לי כאילו מאיימים על החיים שלי, כאילו מוחקים אותי. מספיק שמשהו פונה אלי בלשון זכר, בייחוד כשהוא עושה את זה מתוך כוונה לפגוע, כדי לעורר אצלי התקף חרדה.

 

חייה של ילדה טרנסית

 

כשכל יציאה שלך מהבית יכולה להיגמר במטח קללות או מכות, כשכל אחד ברחוב מרגיש בנוח למחוק את הזהות שלך - איך אפשר אחר כך להתפלא שיש בקהילת הטרנסג'נדרים שכיחות גבוהה של מקרי חרדה ודיכאון?

 

במהלך החיים שלי עברתי בין בתים, וגם תקופה של מגורים ברחוב, וספגתי אלימות מכל סוג שהיא, וחוויתי שנאה תהומית ומטחי קללות והשפלות. כל פעם הרמתי את עצמי מחדש, אבל רק לפני כמה ימים הבנתי: מגיע לי. מגיע לי שיהיה לי טוב, מגיע לי לאהוב ולהיות נאהבת, מגיע לי להיות חופשיה מכבלי פוסט טראומה וחרדה, מגיע לי - דווקא לי - להיות מאושרת. פעם הייתי צוחקת על אנשים שהיו אומרים שמגיע להם, הייתי אומרת שזו אמריקניזציה זולה וקיטשית, אבל היום אני יכולה להגיד בלב שלם שמגיע לי שיהיה לי טוב.

 

***הביאה לפרסום: גאיה פולת