הסכמה בגיל 12
מותק, תנוחי
זה הפטיש שלי (ואין לי מסמרים)
הנשים שנולדו עם המשאב הכי נדיר בטבע
נערה בהפרעה
באר שבע בצבע
איך נראית אמא?
העשב יש לו סוף
חשיפה יתרה
משקל עודף- אאוט, סקס- אין
גם אנשים שלא סובלים מצליאק, עלולים לסבול מגלוטן
רוב הזמן היא אשתו
חלום הילדות ששווה מיליונים
מציאות מורכבת
עיניים שקועות לרווחה
8 מזונות להפחתת כאבי גב
בגובה העיניים
X

מכתב לבתי: לא רחוק היום שכבר לא אוכל לשמור עלייך

דרור כהנוביץ
בעל הבלוג "אב במשרה מלאה", עו״ד במשרד לאה גולדמן העוסק בדיני תעבורה ופלילים.
0
0
SHARES

מסתבר שלבת שלי יש עולם חברתי מורכב ומסובך ברמה של טלנובלה בת אלפי פרקים שגורמת לריבים גדולים בהפסקות. נדמה שהעולם החברתי של בת שמונה עשיר ומסובך יותר מהעולם החברתי שהיה לנו בגיל הזה, ואולי זה היה כך מאז ומעולם, גם בתקופת בית הספר שלי, וסתם הזדקנתי ושכחתי

בתי היקרה,

שוב אני כותב לך מכתב לקראת שנת הלימודים החדשה. השנה את מתחילה ללמוד בכתה ג'. אני עדיין לא מבין איך גדלת כל כך. איך הפכת מהתינוקת הקטנה לאשה הצעירה שנמצאת איתי בבית? איך הפכת מהתינוקת שביקשה "אפם", שזה "עוד פעם", שאקריא לה את "תירס חם" או "מעשה בחמישה בלונים", לילדה שמגלגלת עיניים ואומרת "בסדר, עוד רגע" כשאני מעיר לה שנמאס לי להקשיב כל היום לסטטיק ובן-אל תבורי ביוטיוב שלה? 

עם רוב הבעיות והעניינים הקשורים בגידול ילדים חשבתי שהצלחתי להתמודד. חיתולים, גזים, קפיצת גדילה, חוסר שינה, בקיעת שיניים ראשונות, טנטרומים של גיל שנתיים, של גיל שלוש וגיל ארבע. אנחנו חושבים שכשילד מגיע לגיל חמש, איכשהו הצלחנו להתמודד עם רוב הבעיות, השתלטנו על העסק.

 

הבעיה היא ששכחתי את החוק הראשון של ההורות: בדיוק כשחשבת שהבנת כבר איך מתמודדים עם משהו, יבוא משהו חדש שיאתגר אותך.

 

בשנה האחרונה הכרתי עולם חדש שנקרא "מי אמר מה למי בשיעור ובהפסקה". מסתבר שלבת שלי יש עולם חברתי מורכב ומסובך ברמה של טלנובלה בת אלפי פרקים. אולי זה בגלל האינטליגנציה הרגשית המפותחת שלה, ואולי אצל כולם זה דומה. זה מתחיל בערך ככה: היא אמרה להיא משהו בשיעור והיא אמרה את זה למורה, והמורה כעסה על ההיא שאמרה את הדבר ההוא להיא, ואחר כך היא כעסה על ההיא בהפסקה ואמרה להן שלא ישחקו איתה יותר ולמה היא מלשינה למורה, וזה גרם לריב גדול וכולם לא דיברו עם כולם בהפסקה. נדמה שהעולם החברתי של בת שמונה עשיר ומסובך יותר מהעולם החברתי שהיה לנו בגיל הזה, ואולי זה היה כך מאז ומעולם, גם בתקופת בית הספר שלי, וסתם הזדקנתי ושכחתי.

 

"מסתבר שלבתי יש עולם מורכב ברמה של טלנובלה" (מתוך עמוד הפייסבוק של דרור)

 

כשאת מספרת לי שחברה שלך רבה איתך בשיעור או בהפסקה, עד היום השתדלתי לעשות מה שעשיתי כשהיית בגן:  להמעיט בחשיבות העניין, להגיד לך "לא נורא, מחר כבר תשכחו ותשלימו". בדרך כלל זה באמת מסתדר בלי התערבות, ויומיים אחר כך את מבקשת להיפגש אחרי הצהרים עם אותה חברה, אבל לפעמים נראה שהסכסוכים האלה חורגים מהרגיל. ומה אז עושים? 

 

החשש הזה מחרם, שלא ישחקו איתי, שלא ידברו איתי, הוא לדעתי הדבר הכי מפחיד בגיל שלך, שבו המעמד החברתי בכתה הוא החשוב ביותר. זה הולך ומחריף עם הגיל. מעטים הילדים שיכולים לגדל עור עבה מספיק כדי לא להתייחס לזה. נדמה שהיום, עם הסמארטפונים, הווטסאפ והסנאפצ'ט, וכל מה שמאפיין את דור ה-Z, זה רק מחריף, כי ענייני ניהול החברה והשמירה על המעמד החברתי ממשיכים גם אחרי שעות בית הספר. פעם ילד יכול היה לצאת בסוף היום משער בית הספר ולשכוח את הדברים האלה. היום זה רק מתחיל אחרי שעות בית הספר. מי אמר מה למי ובאיזה הקשר ובאיזו שעה ובאיזו רשת? מי ארגן חרם על מי? מי קבעה מסיבה אצלה בבית בלי להזמין את החברה הטובה שלה? מי ארגן יציאה לקניון בלי שהאחרים ידעו על זה? ילד וילדה צריכים להתמודד עם הרבה בגיל שלך.

 

נכון, עוד אין לך סמארטפון או טלפון בכלל, ולרוב הילדים בכתה עוד אין, אבל זה יגיע. אני מנסה לדחות את כניסת הסמארפון לחייך עד כמה שאפשר. את עדיין נותנת לי לנהל את העניינים החברתיים שלך, ומבקשת ממני לקבוע מפגשים אחרי הצהרים עם ההורים של החברות, אבל לא ירחק היום שאת תנהלי את הדברים לבד בסמארטפון שלך. ואז מה? איך אתמודד אם תבואי אלי ותגידי לי שכל הכתה עשתה עלייך חרם? איך אוכל לעזור לך? אני, כהורה, בדרך כלל מנסה לשחק אותה מבין גדול בכל דבר ויודע הכל, ובעניינים האלה נדמה לי שאני לא מבין דבר. איך מתמודדים עם חרם כזה?

 

 

"לא ירחק היום שתנהלי את חייך לבד בסמארטפון שלך" (צילום: Shutterstock)

 

אולי זה מפחיד אותי כי זה יושב על דברים שאני חוויתי כילד? כילד לא הייתי מאוד מקובל בכתה, אף פעם לא השתייכתי לקבוצת המקובלים. אני זוכר שזה הפריע לי בתקופות מסוימות בבית הספר, היו תקופות שהתרגלתי לזה. בכלל, אני לא זוכר את בית הספר כתקופה נעימה במיוחד. נראה לי שהמצב הוטב רק לאחר שעזבתי את התיכון, בצבא ואחר כך בלימודים האקדמיים. כאב, רציתי תמיד לחסוך ממך את מה שאני חוויתי. לא רציתי שתחווי השפלה, תסכול, דחיה או חרם מצד החברים. רציתי שתהיי מקובלת חברתית. אולי כשאת מגיעה אלי ואומרת שרבת עם חברה, אני מיד חושש שהנה, שוב הסיפור חוזר על עצמו, שאת תחווי את מה שאני חוויתי כילד לא מקובל. מצד שני, אולי כל הילדים חווים את זה וזה משהו שצריכים לעבור כולם? אולי זו הדרך לפתח אופי עצמאי? כשהיית תינוקת והתאמצת להגיע לצעצוע שהיה על הרצפה התאפקתי לא לעזור לך ולקרב אותו אלייך, במטרה לגרום לך להתאמץ, להתנסות ולהצליח. 

 

תמיד קיימת הדילמה האם להתערב או לא להתערב. האם לתת לך להתמודד עם הדברים האלה לבד מחשש שאם אתערב אני אזיק לך יותר, או שעדיף בכל מקרה להתערב ולערב גורמים הקשורים בבית הספר. לפי ההמלצות של איגוד האינטרנט הישראלי, במקרה שמגלים שיש חרם או שהוקמה 'קבוצת שנאה', יש לערב את מחנכת הכתה או יועצת בית הספר בנושא ולבקש מהן להתערב. נראה לי שילד או ילדה לא צריכים להתמודד עם חרם כזה לבד. זה מסוכן מדי ועדיף להתערב. האיגוד ממליץ שלהורים יהיו כל הסיסמאות לטלפון של הילד, ושיהיה ידוע ומוסכם, כחלק מהתנאים לקניית הטלפון לילד, שלהורים יש גישה לטלפון והם רשאים לבדוק מה קורה שם כדי להגן על הילד. הבעיה היא שילדים לומדים למחוק הודעות ויש היום מספיק אפליקציות שלא משאירות עקבות בטלפון. 

 

 

בכל מקרה, אני מקווה שלעולם לא תעברי חוויה של חרם חברתי ושתהיה לך שנת לימודים טובה ומהנה, שתיצרי חברויות חדשות ושתצברי חוויות טובות. שנה טובה. 

 

לבלוג של דרור - אבא במשרה מלאה

הכי מחופשות באתר