מוניק אנדרה סר ((Monique Andr?e Serf הייתה זמרת שאנסון צרפתייה, שזכתה להכרה ותהילה בשם הבמה שלה ברברה. היא נולדה ב-1930 בפריז למשפחה יהודית, וחיה כל חייה בצרפת עד שנפטרה ב-1997, בגיל 64 – בנובמבר הקרוב יימלאו עשרים שנה למותה. כשגרמניה כבשה את צרפת במלחמת העולם השנייה, מוניק היתה ילדה קטנה בת עשר, ואת שנות המלחמה הקשות היא עברה במסתור ובבריחה יחד עם משפחתה.

 

עוד באון לייף:

 

כמו יהודים אירופים רבים, יהדותה התגלתה לה בעל כורחה, כאשר החלה רדיפת היהודיים. עד אז חייתה כצרפתייה "רגילה" לכל דבר. היא העידה שהיותה יהודייה לא מילאה אותה שום גאווה מיוחדת, אך כאשר חוותה איך רואים אותה כאחרת, זה עורר בה זעם ואגרסיביות.

 

אם לא היה די במציאות הקשה שכפתה עליה המלחמה, מוניק חוותה פגיעה מינית על ידי אביה, שבהמשך נטש את המשפחה – כך העידה באוטוביוגרפיה המקוטעת שלה, שהתפרסמה אחרי מותה ומאגדת יומנים ופתקים שכתבה.

 

הילדות הקשה מנשוא של ברברה קיבלה ביטוי משמעותי מאוחר יותר ביצירתה והפכה לתמה בשיריה. "זכרונות של ילדים הם הזכרונות הכי קשים", היא שרה בשיר "ילדותי", המפליא לתאר את תקופת הילדות כפקעת של כאב שאינה ניתנת להתרה.

 

 

בגיל 15, עם תום המלחמה, ברברה החלה את מסלולה המוסיקלי ורכשה השכלה בנגינת פסנתר. בהמשך היא החלה להופיע במועדוני קברט, לבצע שירים של שנסונרים אחרים כמו גם לכתוב ולהלחין שירים משלה. בשיריה, הנעורים מתוארים לרוב כאפופי קסם פראי ומשולח רסן. נדמה שבגיל הנעורים חייה מתחילים, ועד אליהם היו שנות ריק שלא נותרו מהם זיכרונות, רק סבך כואב ולא פתור.

 

על אף העירפול הרב בתיאורים את שנות הילדות, העצב והרגשות העזים שטעונים בהן פורצים מכל שורה שלה. ולא רק בשירים אוטוביוגרפיים כמו "ילדותי" שהזכרנו קודם, אלא גם בשירים בהם היא נוקטת עמדה לגבי ילדים וילדות בצל מלחמה. הדוגמא אולי המזוקקת ביותר נמצאת בשיר "Perlimpinpin", ביטוי שמשמעותו "אבקת קסמים" או "קסם של ילדים", משהו כמו הביטוי בעברית "נשיקה וזה עובר".

 

"בעד הילד שבוכה, לא משנה היכן 
בוכה כמו כל ילד 
בעד הילד שכאן מת בקצה הרובה שלך 
זה ילד מת, זה ילד!
זה באמת נורא לבחור 
משני צדדים תמימים 
רק צד אחד של צדק 
זה באמת נורא 
כשהאויב מולך 
הוא צחוק של ילד" 

 

על אף הערפל סביב ההיסטוריה האישית שלה, ההתמודדות של ברברה עם עברה ועם המציאות של אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה התבטאה בעמדה הומנית ברורה מאוד וכלל לא מקובלת – היא לא בחרה ללכת בדרכי נקמה או כעס, להפך. משיריה ניתן ללמוד שברברה רצתה להחליף את השנאה והאלימות באהבה כלפי האויב.

העמדה ההומנית המוחלטת הזו מורגשת בשיר גוטינגן ((Gottingen, שמוקדש כולו לאנשי וילדי העיר גוטינגן שבגרמניה – אותם אנשים אשר כמה שנים קודם לכן ניסו לרצוח אותה וטבחו בעמה. הבחירה של ברברה להקדיש את השיר לגרמנים, לאור ההיסטוריה הפרטית והלאומית שלה אל מול הכובש הנאצי, מראה את שאיפתה המרגשת והנוגעת ללב, לאהוב בתשוקה ובלב מלא את אויביה.

 

 

העמדה הבלתי מתפשרת שלה מקבלת פן נוסף בשיר למות בשביל למות (A Mourir Pour Mourir), בו היא מתעמתת עם ערכים לאומיים ולאומניים כמו "מות גיבורים" ו"קדושת המוות" ומעלה שאלות נוקבות סביבם. יחסה למוות הוא לא שגרתי, מלא סתירות וחתרני. מצד אחד היא בזה לקדושת המוות: "ומה טוב אם יש כאלה שעיניהם מלאו באור / מעדיפים את הקרבות בשביל למות ולא לחזור". מצד שני, היא גם כמהה למוות: "אם למות בשביל למות, אבחר את גיל עשרה". היא מציעה מבט אל המוות שיש בו מן ישירות בוטה ומפוכחת, ומבטיחה – המוות שלי יהיה חסר משמעות. ניתן לתפוס את האמירה שלה כאמירה צינית, ואכן יש בה הרבה מן ההומור השחור, אך אי אפשר להתעלם מההיבט האישי ומהמשיכה שלה אל תחתיות הדיכאון וההרס העצמי.

 

 

בשנות השישים ברברה הפכה לפופולרית יותר ויותר, עד שהפכה לאייקון של ממש עם שירה העיט השחור (L'aigle Noir), שתוך יממה מצאתו מכר עשרות אלפי עותקים. מפתיע לגלות שמבעד להפקה הפופית בנוסח שנות ה-70 והלחן הייחודי, מסתתר טקסט מיסתורי, מיני ואפילו מעורר אימה. השיר על אישה הפוגשת דמות אימתנית של עיט שחור, במפגש מיסטי ואירוטי. העיט הטורף השחור נושא את האישה הנמה ליד אגם לעבר ילדותה, מחוז מעורפל, אפוף ריק ובראשיתי.

 

השיר כולו מסופר כסיפור אגדה, אך יש בו גם מימד אפל, גם ברמה פרטית וגם במובן אוניברסלי יותר. לאור הפגיעה המינית שחוותה, דמות העיט הגדול מהווה סמל לאביה – דמות שלוקחת אותה בשנתה, כאשר היא חסרת אונים, וזיכרונות הילדות מציפים אותה. זהו ביטוי ליחסים מורכבים של אהבה ומשיכה ועם זאת פחד ואובדן. בהקשר הרחב יותר, לא נשכח שהעיט השחור הוא סמל המפלגה הנאצית, והרי ברברה היתה קורבן לא רק לאביה, אלא גם לכובש הנאצי. פרויד בספרו הידוע פירוש החלום מאבחן תופעה שנקראה עיבוי, בה שניים או יותר אלמנטים מופיעים בחלום כדימוי אחד. תופעה דומה מתרחשת בשיר העיט השחור, שאפוף אווירת חלום, ובו העיט כמו מאחד את דמות אביה ואת דמות הכובש הנאצי לציפור סמלית וטעונה אחת.

 

"ביום יפה או לאור לבנה 
על שפת אגם שקעתי בשינה 
ופתאום קרע את השמיים 
הוא בא מתוך האור, הנשר השחור"

 

 

העיסוק בברברה ובשירים שלה חשף בפני מנעד הבעה רגשי חדש. דקויות הכאב, הילדות שהוחמצה, האהבה רווית העצב, הבדידות המענגת, כל אלה הפכו את המוסיקה של ברברה לפסקול חדש לחוויות קיומיות. מצאתי את עצמי בתוכה.

 

את ברברה הכרתי לפני כשבע שנים. ההאזנה לשיריה הפכה להתמכרות, שבהמשך הפכה לאובססיה לדמות שלה ולמוסיקה שלה. לא הבנתי מילה בצרפתית, ועדיין יכולתי להאזין שעות לאלבומים שלה – בפרט לאחד המאגד את שיריה הטובים, אלה שהיא כתבה והלחינה. עם הזמן התפתחה בי תשוקה עזה לשיר את השירים הללו, צורך שהוביל אותי לפענח את מילות השירים ולהתחיל ללמוד צרפתית. למרות זאת, היה לי ברור שלא אוכל לשיר את שיריה בצרפתית - היא כבר עשתה זאת מושלם, ושפת הרגש שלי היא עברית.

 

לפני ארבע שנים בערך צללתי עמוק לפענוח משמעויות השירים שלה, זה היה ממש מחקר שלשמחתי נסחף אליו גם שי לוינשטיין, שותפי לעשייה והמפיק המוסיקלי של האלבום. הצטרפו אלינו עוזרי מחקר - נעמי דהן והוברט אלעל, איתם ישבנו שעות ארוכות בניסיון להבין לא רק מה התרגום המילולי, אלא גם מה הם האמצעים הפואטיים ומה המשלב השפתי שבו היא כתבה, האם זה דיבור יומיומי, ספרותי, עקיף או ישיר, מה המשמעות התרבותית של הדימויים שבהם היא משתמשת ועוד. לקחתי את התובנות האלה והחלתי במלאכת התרגום, כתבתי מהן את השיר בעברית, משתדלת להיצמד למשמעות אך גם למצלול, לחריזה וכמובן למנגינה.

 

 

מופלאה בעיני היכולת של ברברה לכתוב סיפור אישי ופרטי מאד במעין שפת קוד, פואטית, מרומזת ומעורפלת. עבורי, אין זה ערפול שיוצר טשטוש לגבי גודל הכאב או הרגש המלווים אותה. להיפך, הוא מאפשר לעוצמות הרגש לעבור סף, מעבר לסיפורה האישי אלינו השומעות. הופעתי לגלות שוב ושוב כמה שיריה הכואבים והטעונים מדברים אלי, ונוגעים בנימי ועצבי הרגש החשופים ביותר שלי. ואני נפעמת בכל פעם כשאנשים ונשים ניגשים וניגשות אליי אחרי ששמעו אותי מבצעת את שיריה בהופעה או באלבום, ומגיבים בצורה רגשית ועוצמתית מאד.

 

עבורי, העמדה של ברברה, הן בשיריה הפוליטיים והן בשיריה האישיים, היא עמדה נשית. כוח מניע בנושאים עליהם היא כותבת ובלחנים מלאי-התנועה והבלתי-פתורים שלה, הוא תשוקה. גם כאשר ברברה כותבת על מוות, היא עושה זאת בתשוקה חסרת מעצורים. כאחוזת טירוף. במבט על שיריה אני חשה שהטראומה הקשה והכפולה שחוותה בילדותה עוררה בה כעס, זעם ואהבה חסרת גבולות, שהפכו ליצירה מלאת יופי. כמו שיריה, היא מצטיירת בעיני כדמות שברירית ומלאת כוח, כדמות חושנית הפועלת מתוך איזו מיניות גולמית ומהפנטת, אך מתעלת את האיכויות האלו למלחמה עבור חשיפת אמת. זוהי אמת עמוקה, שאינה ממהרת להצהיר, שאינה חד-צדדית לעולם. היא שוחרת שלום ונאמנה לעצמה במובן הכי לא בנאלי. בעיני רבים, ברברה הפכה לקול האמיתי של צרפת, שמספר את ההיסטוריה והתרבות של המדינה בד בבד עם סיפורה האישי, הנשי והכואב כל כך.

 

ברברה