כשהייתי בכיתה ח' המורה המטומטמת שלי שאלה "למי יש הורה ניצול שואה?". הרמתי את היד ואמרתי "לי" והיא שאלה: "מאיפה?". עניתי: "מיוון", אז היא הסתכלה עליי בבוז ואמרה: "מה פתאום? היוונים בכלל לא היו בשואה" ואני מלמלתי "אבל... אבל... יש לו מספר! לאבא יש מספר! מה שהוציא אותי מהמבוכה היה אבא הונגרי של אחד הילדים שהגיע לתת עדות מול הכיתה וסיפר שהיוונים הם אלו שהצילו אותו.

אני זוכרת שפעם אחת העתקתי את המספרים שהיו לו על היד כדי להראות לו כמה יפה אני כותבת מספרים. האירוע הזה נגמר בסטירת לחי מצלצלת אבל זו הייתה המכה היחידה שקיבלתי ממנו כל ילדותי. הוא היה אב מגונן ואכפתי ברמות על, אני ואחי הגדול תמיד עמדנו בראש מעייניו. מה שכן, היו לו גבולות מאוד ברורים. מילים אוהבות- כן. מגע- לא. הוא לא נגע בנו בכלל. בכל החיים האלה הוא חיבק אותי רק פעם אחת. זה קרה בערב ראש השנה כשהתגרשתי אבל הוא כן אהב אותי ודאג לי מאוד. הייתי ילדה חולנית ובאמצע הלילה, כשלא הרגשתי טוב, תמיד קראתי "אבא" ולא "אמא". בגלל שהוא ענה לי נורא מהר. כנראה הוא לא ישן ממש טוב בלילות. הייתה לו סיבה טובה. לך תישן כמו שצריך כשאתה שורף במשמרת של 12 שעות 2000-3000 בני אדם.

יום אחד אמרתי לו "אני לא מבינה איך זה קרה. אני לא מצליחה לקלוט איך עשו כאלה דברים" והוא הסתכל עליי ואמר: "את לא מבינה? אני הייתי שם ואני עדיין לא מבין".

ליל הסדר הארור

קוראים לי פנינה זקר. אני בת 59, גרושה ללא ילדים, תושבת חולון ובתו של יוסף זקר, איש זונדרקומנדו.

זה אבא שלי זכרונו לברכה:

יוסף זקר איש הזונדרקומנדו

אבא שלי נולד ב-1924 בארטה, יוון, בקהילה רומניוטית, דוברת יוונית ושפת הקודש אבל לא ספרדית ולא אידיש. הוא גדל במשפחה קשת יום עם אמא שהיה קשור אליה מאוד (וגם קרא לי על שמה), אב סוחר טקסטיל ושלוש אחיות.

הגרמנים כבשו את סלוניקי כבר ב-1941 ובמרץ 1943 התחילו לשלוח אותם ברכבות לאושוויץ אבל באזור שאבא שלי גר בו, האיטלקים שלטו עד 1944 והיהודים היו די חופשיים, ללא הגבלות. הם כמובן שמעו שבסלוניקי קורה משהו גדול אבל הם עצמם היו בסדר. ואז הגרמנים השתלטו על כל יוון. בשלהי 1934 כל המשפחות בארטה ברחו לכפרים מסביב. הכפריים הגנו עליהם, שיתפו פעולה ושמרו עליהם. לקראת ערב פסח של 1944, בחלק גדול מבתי הכנסת פרסמו שתהיה חלוקת מצות ויין ומרבית המשפחות החליטו להתאחד לערב לליל הסדר וחזרו הביתה לערב אחד גורלי- 11/4/1944. בארטה המתינו להם הגרמנים. לא ברור עדיין היום אם הפרסומים על חלוקת מצות היו של הגרמנים. כל הקהילה נתפסה חוץ מאלה שלא יצאו מהכפרים לחג. באותו הלילה התחיל מסע הייסורים של אבא שלי, מחירות לעבדות. הוא נתפס, יחד עם הוריו ושתיים מאחיותיו. האחות הנוספת התחתנה לפני שפרצה המלחמה ולא הגיעה לאותו ליל סדר אלא נשארה עם בעלה באחד הכפרים.

העבירו את כולם לבית הקולנוע העירוני, משם לאתונה במשאיות, משם לכלא במקום שנקרא אגריניון ומשם לרכבות דרך בולגריה לפולין. בפולין הם נשלחו ישירות לסלקציה באושוויץ שקבעה מי לעבודה ומי להשמדה. כמובן שלא היה להם מושג. סבא שלי היה נכה, כך שהוא נשלח מיד לתאי הגזים ואבא שלי רצה ללוות אותו. למזלו באושוויץ כבר היו יוונים ומישהו משך אותו ואמר לו שלא יעז ללכת ושיישאר פה. זו הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה את ההורים שלו.

לא להתנפל על האוכל

האחיות הועברו למחנה הנשים בבירקנאו עד סוף המלחמה, ממש ליד המשרפות. ואבא נשלח לזונדרקומנדו, לקחת חלק פעיל בתעשיית המוות הבלתי נתפסת של אושוויץ. זו הייתה מעין פלוגה מיוחדת שעסקה בתהליך המוות מראשיתו ועד סופו: הכנסת אנשים לתאי הגזים, לאחר שהם נחנקו, הוצאת הגופות החוצה, העברה לגזיזת שיער, הוצאת שיניים, חפצי ערך וכו' ואז שריפת הגופות, כתישת העצמות ופיזור האפר בנהר.

יוסף זקר בביקור באושוויץ ב-1993

יוסף זקר בביקור באושוויץ ב-1993

אבא שלי עשה את כל הפעולות האלה כל יום, במשך 12 שעות משמרת, מאפריל 1944 עד ינואר 1945. אנשי הזונדרקומנדו לא סבלו מרעב תהומי או מקור. לא היה שם סבל פיזי שמוכר מסיפוריהם של מרבית ניצולי השואה. היה להם שפע נקניקים ושתייה, הם קיבלו ביגוד חם ושינה מספקת בלילה. בסך הכל, אנשי הזונדר היו די חסונים.

במתחם בירקנאו היו 4 משרפות ואבא עבד במשרפה מספר 2, שהייתה מעט מרוחקת. הוא שהה במחנה גם בתקופת המרד של הזונדרקומנדו וסייע לתכנן אותו אבל בגלל שהוא וחבריו היו יווניים ולא דיברו אידיש התקשורת הייתה מאוד קשה ובמהלך המרד עצמו הם לא קיבלו את האות מהמשרפה המובילה ובעצם כך ניצלו. כל איש זונדרקומנדו שהשתתף במרד הזה חוסל. כל מי שניצל היה בעצם במשרפה 2. מתוך 3,600 אנשי זונדר, שרדו כ-200 בני אדם.

בינואר 1945 אבא השתתף בצעדת המוות מאושוויץ למחנה מטהאוזן. העובדה שמצבו הבריאותי והפיזי היה טוב יחסית סייעה לו לשרוד את המסע הארוך. כשהגיעו למטהאוזן, הוא כבר היה אדם רעב. רעב מאוד. הציעו לו לעבוד במכרות עבור מזון אבל הוא סירב. משם הוא עבר למחנה-בד בשם אבנדזה ומשם השתחרר ע"י האמריקאים וסוף סוף קיבל אוכל. בדיעבד, מה שהציל את חייו היה היחס למזון.

יוסף זקר, 1945, בתמונה היחידה שצולמה מיד בתום המלחמה

יוסף זקר, 1945, בתמונה היחידה שצולמה מיד בתום המלחמה

אבא שלי לא התנפל על האוכל. הוא אכל רק לחם. הוא ראה את החבר הכי טוב שלו מת תוצאה מהתנפלות על האוכל. גם כשכבר היה - הוא לא אכל בהגזמה. את ההרגל הזה הוא שמר לעצמו. עד יומו האחרון הוא אכל במשורה. כשאני חושבת על זה אני מבינה שבסך הכל, הוא הרי הגיע מבית רעב. כנראה שהוא הבין וידע איך מתנהלים בזמן רעב ומחסור ואיך לא לאכול המון כשכבר יש לך מזון, כדי לא להזיק לעצמך.

שלוש אחיות יושבות שבעה

אחרי המלחמה אבא חזר לארץ המוצא- יוון כדי למצוא את האחיות שלו. הרי לאורך כל התקופה באושוויץ הוא עבד במשרפה שגבלה במחנה הנשים, גדר ליד גדר. הוא ידע בוודאות שהאחיות לא נשרפו והוא גם ידע שהאחות השלישית נשארה ביוון. הוא הגיע לבית העלוב והמוזנח שהיה להם בארטה וכשנכנס אליו ראה את שלוש אחיותיו בסלון יושבות עליו שבעה. הן היו בטוחות שהוא לא שרד.

יוסף ופנינה זקר ביום חתונתם

יוסף ופנינה זקר ביום חתונתם

ביוון הוא פגש את בן הדוד שגם שרד וביחד הם השתכרו מבוקר עד ערב וככה העבירו ימים שלמים בניסיון לשכוח ולטשטש את הזוועה. ואז אבא החליט שאין לו יותר מה לחפש ביוון והצטרף להכשרה לעלייה ארצה באתונה. האחות המבוגרת שנישאה עלתה עם בן זוגה ארצה עוד קודם. האחות הצעירה נשארה ביוון, התחתנה אחרי המלחמה ועלתה מאוחר יותר לארץ. אבא עלה עם האחות האמצעית. ב-1946. הם גרו מתחת לעץ ברחוב לווינסקי באזור התחנה המרכזית בתל אביב. הוא הכיר ניצולת שואה כמוהו והשניים התארסו אבל אז אבא שלי פגש את בלה שעלתה לארץ מטורקיה, התאהב, הפר את האירוסין וב-1951 התחתן עמה. הוא היה בן 27. שנתיים אחר כך נולד אחי הגדול יהושוע וחמש שנים אחר כך נולדתי אני.

יוסף ופנינה זקר

יוסף ופנינה זקר

החיים עם החיים, המתים עם המתים

אבא שלי הוא מהניצולים השותקים. במשך שנים הוא לא פתח את הנושא עם איש. היו לו כמה אמרות כאלה שהוא תמיד שלף במיידי אם העזת לשאול אותו משהו- "הייתי שם- היה ועבר" או "המתים עם המתים, החיים עם החיים". באיזשהו שלב, בשנות ה-80, נפגשתי עם כמה אנשים כמוני, בני הדור השני כדי לשתף את החוויות שלנו. פוליקר בדיוק התחיל לדבר על שואת יהודי יוון ואני לראשונה העזתי לשאול ולחקור ולהתעניין. את אבא אי אפשר היה לשאול ישירות כי הוא לא דיבר בכלל אז תמיד ניסיתי בעדינות ובעקיפין. אם ראינו סרט בטלוויזיה על השואה אז הייתי מנסה "אבא, זה נכון ש...?". רוב הזמן הוא לא ענה לי.

ואז פגשתי את פרופ' גדעון גרייף, היסטוריון ומומחה בעל שם עולמי לתולדות מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץהוא מאוד רצה לראיין את אבא. אחרי מסע שכנועים אבא הסכים אבל הוציא אותי מהחדר.

גדעון הגיע עם כל הציוד לקראת שידור רדיו מיוחד ביום השואה. בתקופה הזו כבר הייתי מורה בבית ספר. בדרך חזרה הביתה מבית הספר שמעתי ברדיו את הפרומו: "למי שיש מעיים חזקות שימשיך לשמוע, למי שיש בטן רכה שיכבה את הרדיו כי אנחנו הולכים לשמוע היום את סיפורו של יוסף זקר...". מתחנת האוטובוס עד הבית רצתי כמו מטורפת כדי להספיק לקלוט את השידור ושם שמעתי לראשונה את הסיפור מתחילתו ועד סופו. זה היה ב-1984. זו השנה בה הוא התחיל לדבר.

לקרוא קדיש מעל קבר שלא קיים

הריאיון הזה היה הפתיח לראיונות נוספים שבאו אחר כך. לבית שלנו הגיעו חוקרים מכל מיני מקומות. זו הייתה תקופה של מכחישי שואה והתיעוד היה חשוב. ב-1993 הגיעה הצעה מגדעון גרייף לנסוע לאושוויץ אנשי זונדרקומנדו נוספים לצלם סרט עדות במקום. אבא שלי הסכים אבל התנה את הנסיעה בכך שכל המשפחה שלו תבוא איתו. וכך נסענו כולנו - אני, אחי, אמי ואבי – למסע משותף במחנה המוות.

יוסף ופנינה זקר באושוויץ

יוסף ופנינה זקר באושוויץ

למסע הזה יצאו בסך הכל 6 ניצולים ולכל ניצול היה יום עדות משלו. אחד מהם היה שאול, בחור שעבד במשרפות לצד אבא. השניים היו די צמודים לאורך כל התקופה הזו. בארץ הוא כמעט לא נפגש עם ניצולי זונדר. צריך להבין שהרבה מאוד שנים הסתכלו על אנשי הזונדר כמשתפי פעולה, כאילו הייתה להם בחירה. הם היו רדופים רגשות אשם. גם שאול סיפר לי על זה. אבא שלי, לעומת זאת, לא דיבר על זה. לא הביע רגשות אשם. גם העדות שלו הייתה מונוטונית, טכנית, כמו רשימת מכולת.

המטרה המרכזית של אבא בנסיעה הזו הייתה לומר קדיש על ההורים שלו בפעם הראשונה מעל הקבר שמעולם לא היה.

כשהגענו לשם הוא התחיל לאבד את עצמו קצת. נכנסנו לבירקנאו והוא חיפש את המיקום המדויק בו היה לפני שהגיע לזונדר. בסוף הוא הצליח "להתמקם" מחדש. ואז הגענו לעמדת הטיהור וקיעקוע המספרים. את הקטע של הקיעקוע הוא זכר היטב. אני זוכרת ששאלו אותו אם זה לא כאב ואם הם לא בכו והוא ענה "בכינו מלא, אבל בלי דמעות".

יוסף זקר ופרופ' גדעון גרייף למרגלות אולם ההתפשטות

יוסף זקר ופרופ' גדעון גרייף למרגלות אולם ההתפשטות

בעדות שנתן סיפר שאת עיקר זמנו הוא בילה באולם ההתפשטות. "אני זוכר שהייתה פה בחורה שאחרי שאמרנו להם להוריד את הבגדים, היא כיסתה את עצמה עם הידיים ואמרה לי "אני יודעת שעוד חצי שעה אני אמות". אמרתי לה שהכל יהיה בסדר. הייתי חייב לשקר לה כדי שהדקות האחרונות יהיו קצת יותר נוחות". משם, כך סיפר, הוא העביר אותם למקלחות הגז. כשפתחו את התאים יצא מה שאבא תיאר כ"אוויר כחול" וריח נוראי של סחי וקיא. את הגופות הראשונות היה קל להוציא כי הן היו חמות. ככל שהתעכבו הגופות התקשו ונעזרו במוטות ובמקלות. השלב הבא היה לנקות את אולם ההתפשטות עבור הנגלה הבאה. שם הם גם הצטיידו בדברים שעזרו לשרת אותם בהמשך והגופות הועברו למספרה בשביל השיער, משם לעקירת שיניים ולמשרפה עצמה. כשניסינו להבין איך אפשר לעמוד בדבר הזה, אבא דיבר על הקטע של להיות רובוט, להתנתק. "כל אחד ניסה לשמור על עצמו, להציל את החיים שלו. לא הייתה ברירה".

משם עברנו למשרפה עצמה והחוויה שם הייתה קשה מנשוא. אני כבר הייתי אז אישה בת 30, אמא בת 60 פלוס ואבא בן 75. אדם קשוח שמעולם לא הביע רגשות, עומד מול המשרפה וצורח לשמיים "אמא! אבא! הבאתי לכם את אשתי ואת הילדים שלי כדי שתכירו אותם, כדי שתראו איזה ילדים טובים הם". הוא הסתובב ימין ושמאל, לא מצא את עצמו ואז הוא קרא קדיש. הצלמים הפולניים של הסרט עמדו ובכו.

אבא הגיע לאושוויץ ב-24/4/1944 והלך לעולמו ב-24/4/2012, 68 שנים אחרי. בהלוויה שלו אחותו צעקה "זה בדיוק היום שהוציאו אותנו מהבית".

הביאה לדפוס: אור סופר